דודו סעדה מארח את משה ועדן סויסה, אביו ואחיו של סרן דקל סויסה הי"ד מפקד מחלקה בגדוד 13 בחטיבת גולני, שנפל בקרב גבורה בהגנה על מוצב 'פגה' בבוקר שמחת תורה.

דקל היה בן הזקונים, אח לליטל, עדן ונוי. גדל כדור שלישי במושב בר גיורא בשפלת יהודה. בית מלא התנדבות, ציונות, נתינה. אהב לקרוא ספרי מוסר ורוחניות. למד בפנימייה הצבאית לפיקוד בריאלי בחיפה, המשיך למכינה הקדם צבאית בעלי, במטרה להתחזק רוחנית לפני הצבא. דקל יצא לשנת שירות באטלנטה שבארצות הברית כנציג הסוכנות היהודית במטרה לקרב ולהגדיל אהבת המולדת. עדן: "דקל היה אחי הצעיר, יש ביננו פער של 12 שנה, ולמרות זאת היינו החברים הכי טובים. הוא היה איתי בכל רגע משמעותי בחיי. עזר לי לארגן הצעת נישואין לאשתי, היה השושבין שלי בחתונה, קרא את השם לבני הגדול והיה סנדק לבני השני".

"דקל גדל בבית מוקף מדים - אבא אל"מ, אחיו עדן קצין צנחנים, אחות אחת בדובדבן והשנייה ביהלום. הוא הושפע מה'צבאיות' שבמשפחה, כבר מילדות השתתף בטקסים משמעותיים, וכך גם הגיע לפנימייה צבאית. הוא התחיל שרות צבאי במגלן - אמר שלפני שמתקדם חייב לחוות לחימה כדי להיות שלם עם עצמו, ואחרי שסיים קורס קצינים ביקש להיות מ"מ טירונים בגולני. דקל היה 'מורעל' על הצבא, קצין מוערך שנועד לגדולות, צפו לו עתיד מזהיר בשרשרת הפיקוד הצה"לי. כששאלו אותו מה החלום שלו היה עונה - להיות רמטכ"ל.

בטקס סיום מסע הכומתה בסיום הכשרת הטירונים של גדוד 13 בגולני עליו פיקד הוא אמר: "הבנים שלכם עברו תהליך של לעבור מהאני העצמי להסתכל על הכלל. זה תהליך מאוד מאוד בריא, הילדים שלכם עוברים פה בסיס ערכי ונבנים. שמי דקל סויסה, אני רק בן 23, לקחתי אחריות על הילדים שלכם ואשמור עליהם, ואני אעשה הכל להחזיר את הילדים שלכם בשלום הביתה".

בשמחת תורה היה במוצב 'פגה' שנקרא גם 'מגן בארי' - נמצא כ300 מטר בלבד מגבול עזה. כשהתחילה המתקפה דקל היה הקצין היחיד במוצב. הוא כינס את הלוחמים בחדר האוכל שהיה מרחב מוגן, חייליו ששרדו סיפרו שדקל קרא ונתן להם תדרוך: 'תקשיבו, לא משנה מה - אנחנו אגרוף אחד ואנחנו נלחם פה עד טיפת הדם האחרונה. זה גדוד 13 של גולני'. מעל מאה מחבלים תקפו את המוצב הקטן בבוקר שמחת תורה. ללא תחמושת ובמספר נחות מול כמויות המחבלים הם נלחמו בגבורה בלתי נתפסת, בקור רוח. דקל נלחם במשך שעות, פינה את כולם למיגונית, גם פצועים תחת אש, הגן על המוצב והציל את חייליו. דקל נהרג בכניסה למוצב וסביבו גופות רבות של מחבלים שהרג. המוצב עצמו לא נכבש, ואף חייל לא נחטף. אביו משה: "דקל עשה את מה שהוא צריך לעשות שם. מסר את נפשו ועשה הכל על מנת להגן על החיילים שלו, ושילם במחיר חייו".

עדן: "קמתי בבוקר שמחת תורה מחלום בו דקל נפרד ממני לשלום, אומר לי שאוהב אותי. אני זוכר את זה עד היום לפרטי פרטים, שיתפתי גם את אשתי. שלחתי לו הודעה - 'אני יודע ששבת, רק בבקשה, תן לנו סימן חיים'. אנחנו יודעים שהוא היה עם הטלפון כי הוא התקשר בסביבות 9 בבוקר לאחד הנהגים במוצב ושלח אותו למיגונית - ובכך הציל את חייו. אבל לנו הוא לא ענה, אולי כי זה לא היה פיקוח נפש. במשך יומיים ניסינו להשיג מידע איפה הוא נמצא ומה מצבו - ולשווא. בשני בבוקר שמעתי הודעה קולית בה חייל שיצא ממוצב 'פגה' מספר - 'אף אחד לא שרד שם'. (מה שלא היה נכון עובדתית)  - באותו רגע הבנתי. בדרך לבית ההורים קיבלתי הודעה מחבר - 'משתתף בצערך אחי'.

כהנצחה אנחנו כותבים ספר תורה לזכרו, בעז"ה יהיה מוכן לפני שמחת תורה ויוכנס לבית הכנסת בבר גיורא, שם התפלל בקביעות. הוא חסך כסף וכתב בהודעה שהכסף מיועד לכתיבת ספר תורה - וזו מעין צוואה שהשאיר לנו. בנוסף יש הקדשות על סידורים ומסילת ישרים, בכל ערב ר"ח אנחנו עורכים סיום מסכת או משניות לזכרו. אחד הדברים שאפיינו אותו הייתה האהבה לטבע, ובמיוחד טקס עם פק"ל קפה בטבע. בשבעה גילינו שזו הייתה גם הדרך שלו לתקשר עם חייליו. כשבאו לנחם אותנו בשבעה הם סיפרו לנו שבכל בוקר יום ראשון דקל היה מכנס את כולם בצורת ח', מוציא פינג'אן וגזיה, מכין ומחלק לכולם קפה ומבקש שכל אחד בתורו יספר על איך עבר עליו הסופ"ש. אמר שכך הוא רוצה להתחיל את השבוע בצורה הטובה ביותר".

השבוע, כ"א באדר א', דקל היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה - 24. יהי זכרו ברוך.

דודו סעדה מארח את משה ועדן סויסה, אביו ואחיו של סרן דקל סויסה הי"ד מפקד מחלקה בגדוד 13 בחטיבת גולני, שנפל בקרב גבורה בהגנה על מוצב 'פגה' בבוקר שמחת תורה.
דקל היה בן הזקונים, אח לליטל, עדן ונוי. גדל כדור שלישי במושב בר גיורא בשפלת יהודה. בית מלא התנדבות, ציונות, נתינה. אהב לקרוא ספרי מוסר ורוחניות. למד בפנימייה הצבאית לפיקוד בריאלי בחיפה, המשיך למכינה הקדם צבאית בעלי, במטרה להתחזק רוחנית לפני הצבא. דקל יצא לשנת שירות באטלנטה שבארצות הברית כנציג הסוכנות היהודית במטרה לקרב ולהגדיל אהבת המולדת. עדן: "דקל היה אחי הצעיר, יש ביננו פער של 12 שנה, ולמרות זאת היינו החברים הכי טובים. הוא היה איתי בכל רגע משמעותי בחיי. עזר לי לארגן הצעת נישואין לאשתי, היה השושבין שלי בחתונה, קרא את השם לבני הגדול והיה סנדק לבני השני".
"דקל גדל בבית מוקף מדים - אבא אל"מ, אחיו עדן קצין צנחנים, אחות אחת בדובדבן והשנייה ביהלום. הוא הושפע מה'צבאיות' שבמשפחה, כבר מילדות השתתף בטקסים משמעותיים, וכך גם הגיע לפנימייה צבאית. הוא התחיל שרות צבאי במגלן - אמר שלפני שמתקדם חייב לחוות לחימה כדי להיות שלם עם עצמו, ואחרי שסיים קורס קצינים ביקש להיות מ"מ טירונים בגולני. דקל היה 'מורעל' על הצבא, קצין מוערך שנועד לגדולות, צפו לו עתיד מזהיר בשרשרת הפיקוד הצה"לי. כששאלו אותו מה החלום שלו היה עונה - להיות רמטכ"ל.
בטקס סיום מסע הכומתה בסיום הכשרת הטירונים של גדוד 13 בגולני עליו פיקד הוא אמר: "הבנים שלכם עברו תהליך של לעבור מהאני העצמי להסתכל על הכלל. זה תהליך מאוד מאוד בריא, הילדים שלכם עוברים פה בסיס ערכי ונבנים. שמי דקל סויסה, אני רק בן 23, לקחתי אחריות על הילדים שלכם ואשמור עליהם, ואני אעשה הכל להחזיר את הילדים שלכם בשלום הביתה".
בשמחת תורה היה במוצב 'פגה' שנקרא גם 'מגן בארי' - נמצא כ300 מטר בלבד מגבול עזה. כשהתחילה המתקפה דקל היה הקצין היחיד במוצב. הוא כינס את הלוחמים בחדר האוכל שהיה מרחב מוגן, חייליו ששרדו סיפרו שדקל קרא ונתן להם תדרוך: 'תקשיבו, לא משנה מה - אנחנו אגרוף אחד ואנחנו נלחם פה עד טיפת הדם האחרונה. זה גדוד 13 של גולני'. מעל מאה מחבלים תקפו את המוצב הקטן בבוקר שמחת תורה. ללא תחמושת ובמספר נחות מול כמויות המחבלים הם נלחמו בגבורה בלתי נתפסת, בקור רוח. דקל נלחם במשך שעות, פינה את כולם למיגונית, גם פצועים תחת אש, הגן על המוצב והציל את חייליו. דקל נהרג בכניסה למוצב וסביבו גופות רבות של מחבלים שהרג. המוצב עצמו לא נכבש, ואף חייל לא נחטף. אביו משה: "דקל עשה את מה שהוא צריך לעשות שם. מסר את נפשו ועשה הכל על מנת להגן על החיילים שלו, ושילם במחיר חייו".
עדן: "קמתי בבוקר שמחת תורה מחלום בו דקל נפרד ממני לשלום, אומר לי שאוהב אותי. אני זוכר את זה עד היום לפרטי פרטים, שיתפתי גם את אשתי. שלחתי לו הודעה - 'אני יודע ששבת, רק בבקשה, תן לנו סימן חיים'. אנחנו יודעים שהוא היה עם הטלפון כי הוא התקשר בסביבות 9 בבוקר לאחד הנהגים במוצב ושלח אותו למיגונית - ובכך הציל את חייו. אבל לנו הוא לא ענה, אולי כי זה לא היה פיקוח נפש. במשך יומיים ניסינו להשיג מידע איפה הוא נמצא ומה מצבו - ולשווא. בשני בבוקר שמעתי הודעה קולית בה חייל שיצא ממוצב 'פגה' מספר - 'אף אחד לא שרד שם'. (מה שלא היה נכון עובדתית)  - באותו רגע הבנתי. בדרך לבית ההורים קיבלתי הודעה מחבר - 'משתתף בצערך אחי'.
כהנצחה אנחנו כותבים ספר תורה לזכרו, בעז"ה יהיה מוכן לפני שמחת תורה ויוכנס לבית הכנסת בבר גיורא, שם התפלל בקביעות. הוא חסך כסף וכתב בהודעה שהכסף מיועד לכתיבת ספר תורה - וזו מעין צוואה שהשאיר לנו. בנוסף יש הקדשות על סידורים ומסילת ישרים, בכל ערב ר"ח אנחנו עורכים סיום מסכת או משניות לזכרו. אחד הדברים שאפיינו אותו הייתה האהבה לטבע, ובמיוחד טקס עם פק"ל קפה בטבע. בשבעה גילינו שזו הייתה גם הדרך שלו לתקשר עם חייליו. כשבאו לנחם אותנו בשבעה הם סיפרו לנו שבכל בוקר יום ראשון דקל היה מכנס את כולם בצורת ח', מוציא פינג'אן וגזיה, מכין ומחלק לכולם קפה ומבקש שכל אחד בתורו יספר על איך עבר עליו הסופ"ש. אמר שכך הוא רוצה להתחיל את השבוע בצורה הטובה ביותר".
השבוע, כ"א באדר א', דקל היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה - 24. יהי זכרו ברוך.

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement