דודו סעדה מארח את חנה ועקנין כהן, אלמנתו של רס"ר (במיל') אוריאל כהן, מפקד האמר ביחידת הסיוע המנהלתי, בחטיבת גבעתי. נפל בחאן יונס ברצועת עזה, בן 33 בנופלו.

אוריאל גדל בפתח תקווה, למד בקרית הרצוג בבני ברק ובישיבת ההסדר כרם ביבנה. "הכרתי את אוריאל במהלך לימודי התואר כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת אריאל", מספרת חנה. "אוריאל היה מהחריפים והגאונים וכולם רק רצו ללמוד בקרבתו, לשבת לידו בכיתה כדי להעתיק ממנו. ישבנו ללמוד אצלי עם עוד כמה חברים. נהיינו חבורה".

"התחתנו, הוא עבד ככלכלן בבנק מזרחי בסקטור נדל"ן. שבע שנים אחרי נולדה הבת הגדולה שיר - היום בת שנתיים וקצת, ואחריה ליה שהייתה בת חצי שנה כשאוריאל נהרג. הוא מאוד חיכה וציפה להן וזה היה אור גדול עבורנו. הוא היה אבא מהמם. עבד הרבה שעות אבל כשהיה נוכח בבית הוא היה בנוכחות מלאה. 

בשמחת תורה היינו אצל הוריי בירושלים. כשהתחילו אזעקות והתמשכו אוריאל פותח את הטלפון ומבין שהוא צריך ללכת. עבר דרך הבית בצור הדסה, לוקח מדים ונשק וירד לדרום. כשהלך אמרתי לו - 'לא, אתה לא הולך...' והתחלתי לבכות. היתה לי תחושה שהיא בעיניי מעבר לחרדה. הוא נסע לשדה תימן, משם נכנסו ליישובי העוטף, חילצו תושבים ופינו גופות. בהמשך גם בבארי ובנחל עוז.

בכניסה הקרקעית הם הובילו שיירות אספקה ללוחמים, פינו פצועים. בהתחלה בצפון הרצועה ובהמשך בחאן יונאס שם נפל. מתחילת המלחמה הוא נלחם כחודשיים וחצי, בקושי היה בבית, וגם כשחזר - זה היה אוריאל אחר. לילה לפני שנהרג היה יום הולדת לאימא שלו, וביקשתי שיגיע. הוא היה מאוד עייף, חבר שלו נתי הרוש הי"ד נהרג חודש לפני, הוא היה גם חייל שלו וגם חבר מהשירות הסדיר ולקח את זה מאוד קשה. היה עצוב. הוא נכנס בלילה לחדר של שיר, הבת הגדולה שלנו שישנה, ואז הוא אומר לה 'לילה טוב שיר. אוהב אותך. ביי שיר'. ואני עומדת לידו ושואלת - 'למה אתה אומר לה ביי?' אז הוא אומר לי - 'לא יודע'. אז אמרתי לו 'אוי ואבוי לך... אתה לא אומר לה ביי'! ואז שאלתי אותו - 'האם אתה חוזר חי מהמלחמה הזו'? הוא תמיד אמר לי כן, ובלילה הזה אמר לי - 'כן, אבל אם קורה - קורה'. ואמר לי שהוא לא רוצה לדבר על זה. הוא אמר שאם נגזר עליו למות צעיר - אז הוא מעדיף רק בשביל המדינה, שיהיה לו מוות משמעותי. אם כבר למות - אז למות בעזה. צחקנו על זה וזה היה משפט שנורא הכעיס אותי אבל זה מה שהוא האמין.

מתחילת המלחמה הרגשתי שהוא כבר לא שלי. הוא נהיה כזה 'כללי' - אני בשביל המדינה, אני בשביל הצבא. אני של עם ישראל. הוא אף פעם לא היה בן אדם פרטי, הוא כל הזמן היה בשביל אחרים ובשביל הנתינה הוא חי, לתת לאנשים. כשהוא היה נותן ועוזר העיניים שלו אורו.

אוריאל עשה המון ימי מילואים והוא תמיד אמר לי - 'בצוק איתן לא קראו לי - את תראי פעם הבאה, ותהיה פעם הבאה, יקראו לי ואנחנו נהיה הראשונים'. לפני כמה שנים אמרתי לחברה שאם יהיה מלחמה - אז מתאים לאוריאל להיות רועי קליין. בהרבה משימות בעזה הוא סיכן את עצמו תחת אש כדי להיות עם החיילים שלו.

ב"ה יש לי המון עזרה. משפחה, קהילה, נוער. יש לנו חבורה של אלמנות המלחמה שאנחנו מרימות אחת את השנייה וזה כוח מאוד מאוד חזק. הבנות האלה איכותיות אחת אחת, וכל בעל - יותר גיבור מהשני. אנחנו נפגשות, שותפות לצרה שעושים איתן צחוקים ובדיחות שחורות ויוצאים לאכול ביחד וכולנו עם תינוקות וכולנו מבינות אחת את השנייה.

בהנצחה אנחנו משתדלים להתראיין הרבה שידעו מי הוא היה - אדם מדהים משכמו ומעלה, ושאנשים יבינו מיהם החיילים שנכנסים לעזה, שנלחמים בשבילנו. חברת פלאפון, שם עובד אבא של אוראל, הקדישו בית כנסת על שמו - 'היכל אוריאל'. בהספד בלוויה אמרתי שאף אחד לא כפה עליו את המוות הזה. הוא בחר להיכנס ללחימה. הוא ידע את הסיכונים, הוא היה גאה, הוא שמח על מה שהוא עושה, זה מנחם אותי שהוא גם ידע שזו השליחות שלו. זה מה שמנחם".

יהי זכרו ברוך