דודו סעדה מארח את שקד הרן, בת קיבוץ בארי, שמשפחתה נפגעה במתקפת החמאס על הקיבוץ - אביה נרצח ובני משפחתה נחטפו לעזה.

"בבוקר שמחת תורה היינו משעה מוקדמת בממ"ד. אנחנו בלי פלאפונים בשבת ולא ידענו כלום על מה שקורה. אנחנו גרים בבאר שבע באזור של אנשים מבוגרים, ולא ראינו חיילים מתגייסים. רק במוצ"ש פתחתי את הקבוצה הפנימית של הקיבוץ ונחשפנו למה שקרה. היה שם כאוס גדול, קריאות לעזרה, הכל היה הרבה יותר גרוע מכל סרט אימה שאי פעם ראינו. המשפחה שלי כולה היתה מנותקי קשר, אחי מהבוקר כתב בקבוצה, התחנן שמישהו ייגש לבית של ההורים, ניסינו לקבל מידע מה קרה להם - ולשווא. אחרי שאיכנו את הטלפונים שלהם וראינו שהם נמצאים בעזה - חשבנו שככל הנראה כולם נחטפו.

רק אחרי קרוב לשבועיים התבשרנו שאבא נרצח, דודה לילך ובעלה נרצחו, וגם המטפל של הדוד. שאר בני המשפחה נחטפו לעזה. אמא שושן, עדי האחות וילדיה נווה ויהל, שרון אביגדורי ובתה נועם. חלקם שוחררו בפעימה השנייה. טל שוהם בעלה של אחותי עדי עדיין חטוף. אמא ושאר המשפחה נחטפו יחסית מוקדם בבוקר, ולא ידעו כלום - בסביבות 10:30 בבוקר פרצו לממ"ד שלהם ובאיומים נחטפו לעזה. אחותי הגיבורה נלחמה על שני ילדיה שניסו להפריד אותם ממנה. קיבלנו הנחיות ביטחוניות ולא על הכל אפשר לספר מטעמי צנזורה. אחרי 50 יום כשאמא שוחררה מהשבי נאלצנו אחי ואני לספר לה שאבא נרצח, היא חשבה שהוא חטוף בעזה. אמא סיפרה שאז בבוקר אבא לא הסכים להיכנס לממ"ד, הוא לקח סכין חד וחיכה בחוץ להגן על המשפחה כולם, גם במחיר חייו. המחשבה שלהם היתה שצריך להחזיק מעמד עד שהצבא יבוא ויציל את כולם. לצערנו זה לא קרה. אמא וגם עדי שומעות שטל חטוף ועדיין שם, והייתה לכולנו תקווה שגם הוא ישתחרר בקרוב, אבל זה לא קרה עד עכשיו. בישרנו לאמא בהדרגה - המון חברים מהשכונה שלהם מהקיבוץ נהרגו ונחטפו.

עוד לפני שאמא שוחררה שמענו שיש בבארי סיור של הצלב האדום, ובאנו אחי ואני לשם לפגוש אותם ולדרוש שיפעלו לשחרור החטופים. הבית של ההורים שלי נשרף עד היסוד, לא נשאר כלום. כמה שבועות אחרי האסון בעלי וחברים שלו הגיעו לחפש שרידים, כמו בחפירות ארכיאולוגיות, הם מצאו סיכה של אמא, פמוטים וחנוכייה. זהו. כל השאר - שרוף. כל זיכרונות הילדות שלנו שרופים".

"בתקופה הזו אנחנו רואים הרבה את הצביעות הבינלאומית לצערי. קרה פה אירוע בקנה מידה קולוסאלי של טרור במובן הכי עמוק שלו, פגיעה באזרחים כשהם עם פיג'מות וכפכפים חוגגים את החג. ובמקום שהמציאות הזו תהיה מאוד ברורה לכל מיני ארגונים שחורטים על דגלם דאגה לאזרחים ושאיפה לעולם טוב יותר - מצאנו את עצמנו ניצבים בסיטואציות שאנחנו צריכים לשכנע אותם שחמאס הוא ארגון טרור, שיידרשו אות חיים מהחטופים. החוויה שאני צריכה לעמוד מדממת מול מישהו כדי שהוא יבין את גודל האירוע היא חוויה מאוד מאוד קשה".

"בהתחלה היתה לי אמונה אמיתית שמקבלי ההחלטות שלנו הם נקיים ועושים את המיטב שהם יכולים, גם אם אני חולקת איתם על הדרך. אבל האמון הזה הולך ונסדק ככל שהזמן עובר, אני חושבת שהבעיה של המנהיגים שלנו זה בעיה של אמון. כשאני פותחת חדשות אני קוראת ניתוחים ופרשנויות על זה שיכול להיות שהם יותר עסוקים בהישרדות הפוליטית שלהם מאשר בהחזרת החטופים. המחשבה הזו הכי קשה לי. המציאות עצמה היא מורכבת מאוד, אני חושבת שרפיח זה מנוף לחץ אמיתי שאפשר להשתמש בו על מנת להחזיר אפילו רק חלק מהחטופים. אבל אנחנו עלולים לאבד את מנוף הלחץ הזה אם לא נשתמש בו עכשיו.

לפני כמה חודשים היינו בדיונים ופגישות ואמרנו שאחד החששות המרכזיים שלנו זה שנגיע למצב שבגלל הלחצים הבינלאומיים שמופעלים על ישראל, אנחנו בעצם הולכים ומורידים את עוצמת הלחימה שלנו. ובסוף אנחנו נישאר בלי החטופים ובלי הניצחון. חמאס יקבל כל מה שרצה בלי לתת כלום.

לצערי, מבחינה צבאית ישראל לא עצמאית, היא חייבת גיבוי בינלאומי, המנהיגים שלנו חייבים לקחת את זה בחשבון כשהם מקבלים החלטות. כן יש לי ציפייה שהם יקבלו החלטות עצמאיות ונועזות אבל הם חייבים להבין מה ההשלכות ולקרוא את המציאות נכוחה."

"אחד הדברים הכי כואבים זה שמנהלים את השיח על הראש שלנו. שבמקום שהדיונים האלו יקרו בארבע עיניים, בכבוד, מתוך ההבנה שאנחנו מדברים פה על דיני נפשות - הכל יוצא בצורה מוחצנת לתקשורת. אני קוראת לכל המנהיגים - אתם אחראיים, אתם מנהלים את האירוע, הדבר הזה הוא שלכם – אז תתנהלו בצורה שהיא מכבדת את גודל השעה ואת המשפחות. יש לכם אמירה - תאמרו אותה אחד לשני בחדר בארבע עיניים בצורה אחראית. תחזקו אותנו אל תחלישו אותנו. ובהקשר הזה - אל תאיימו בפירוק הממשלה. לנו למשפחות אמרו שוב ושוב - תהיו חזקים, תחזיקו מעמד, כי אנחנו צריכים להראות החוצה תמונה שאנחנו מאוחדים וביחד, אז בואו אתם תובילו אותנו להיות מאוחדים ולהיות ביחד. אני חושבת לעצמי מה סינוואר חושב כשהוא קורא כותרות כאלו – 'אני אחזיק מעמד, עוד רגע ויהיה מדינת ישראל כבר תקרוס לתוך עצמה'. אני באמת משוועת למנהיגות אחראית ומכבדת כי אותנו זה מחליש. אני סומכת על זה שמדינת ישראל תהיה מספיק חזקה כדי לשמור על עצמה ולעשות מה שהיא צריכה. בסוף יש לנו מנהיגים באמת שאני סומכת על המנהיגות שלהם".

"בפסח היינו במלון בהרצליה עם המשפחה של טל. היה חג קשה. זה היה ממש החג של אבא שלי. היינו באים להכשיר את המטבח וזו היתה ממש חגיגה קטנה. אבא היה מבשל שלושה ימים, סביב השולחן היינו עושים סבב 'מהי חירות בשבילך', יש דיסוננס עצום בין לחגוג את חג החירות - כשטל חטוף, ואנחנו לא יודעים מה המצב שלו. השארנו לו כיסא ריק עם תמונה שלו, בתקווה שיחזור".

דודו סעדה מארח את שקד הרן, בת קיבוץ בארי, שמשפחתה נפגעה במתקפת החמאס על הקיבוץ - אביה נרצח ובני משפחתה נחטפו לעזה.
"בבוקר שמחת תורה היינו משעה מוקדמת בממ"ד. אנחנו בלי פלאפונים בשבת ולא ידענו כלום על מה שקורה. אנחנו גרים בבאר שבע באזור של אנשים מבוגרים, ולא ראינו חיילים מתגייסים. רק במוצ"ש פתחתי את הקבוצה הפנימית של הקיבוץ ונחשפנו למה שקרה. היה שם כאוס גדול, קריאות לעזרה, הכל היה הרבה יותר גרוע מכל סרט אימה שאי פעם ראינו. המשפחה שלי כולה היתה מנותקי קשר, אחי מהבוקר כתב בקבוצה, התחנן שמישהו ייגש לבית של ההורים, ניסינו לקבל מידע מה קרה להם - ולשווא. אחרי שאיכנו את הטלפונים שלהם וראינו שהם נמצאים בעזה - חשבנו שככל הנראה כולם נחטפו.
רק אחרי קרוב לשבועיים התבשרנו שאבא נרצח, דודה לילך ובעלה נרצחו, וגם המטפל של הדוד. שאר בני המשפחה נחטפו לעזה. אמא שושן, עדי האחות וילדיה נווה ויהל, שרון אביגדורי ובתה נועם. חלקם שוחררו בפעימה השנייה. טל שוהם בעלה של אחותי עדי עדיין חטוף. אמא ושאר המשפחה נחטפו יחסית מוקדם בבוקר, ולא ידעו כלום - בסביבות 10:30 בבוקר פרצו לממ"ד שלהם ובאיומים נחטפו לעזה. אחותי הגיבורה נלחמה על שני ילדיה שניסו להפריד אותם ממנה. קיבלנו הנחיות ביטחוניות ולא על הכל אפשר לספר מטעמי צנזורה. אחרי 50 יום כשאמא שוחררה מהשבי נאלצנו אחי ואני לספר לה שאבא נרצח, היא חשבה שהוא חטוף בעזה. אמא סיפרה שאז בבוקר אבא לא הסכים להיכנס לממ"ד, הוא לקח סכין חד וחיכה בחוץ להגן על המשפחה כולם, גם במחיר חייו. המחשבה שלהם היתה שצריך להחזיק מעמד עד שהצבא יבוא ויציל את כולם. לצערנו זה לא קרה. אמא וגם עדי שומעות שטל חטוף ועדיין שם, והייתה לכולנו תקווה שגם הוא ישתחרר בקרוב, אבל זה לא קרה עד עכשיו. בישרנו לאמא בהדרגה - המון חברים מהשכונה שלהם מהקיבוץ נהרגו ונחטפו.
עוד לפני שאמא שוחררה שמענו שיש בבארי סיור של הצלב האדום, ובאנו אחי ואני לשם לפגוש אותם ולדרוש שיפעלו לשחרור החטופים. הבית של ההורים שלי נשרף עד היסוד, לא נשאר כלום. כמה שבועות אחרי האסון בעלי וחברים שלו הגיעו לחפש שרידים, כמו בחפירות ארכיאולוגיות, הם מצאו סיכה של אמא, פמוטים וחנוכייה. זהו. כל השאר - שרוף. כל זיכרונות הילדות שלנו שרופים".
"בתקופה הזו אנחנו רואים הרבה את הצביעות הבינלאומית לצערי. קרה פה אירוע בקנה מידה קולוסאלי של טרור במובן הכי עמוק שלו, פגיעה באזרחים כשהם עם פיג'מות וכפכפים חוגגים את החג. ובמקום שהמציאות הזו תהיה מאוד ברורה לכל מיני ארגונים שחורטים על דגלם דאגה לאזרחים ושאיפה לעולם טוב יותר - מצאנו את עצמנו ניצבים בסיטואציות שאנחנו צריכים לשכנע אותם שחמאס הוא ארגון טרור, שיידרשו אות חיים מהחטופים. החוויה שאני צריכה לעמוד מדממת מול מישהו כדי שהוא יבין את גודל האירוע היא חוויה מאוד מאוד קשה".
"בהתחלה היתה לי אמונה אמיתית שמקבלי ההחלטות שלנו הם נקיים ועושים את המיטב שהם יכולים, גם אם אני חולקת איתם על הדרך. אבל האמון הזה הולך ונסדק ככל שהזמן עובר, אני חושבת שהבעיה של המנהיגים שלנו זה בעיה של אמון. כשאני פותחת חדשות אני קוראת ניתוחים ופרשנויות על זה שיכול להיות שהם יותר עסוקים בהישרדות הפוליטית שלהם מאשר בהחזרת החטופים. המחשבה הזו הכי קשה לי. המציאות עצמה היא מורכבת מאוד, אני חושבת שרפיח זה מנוף לחץ אמיתי שאפשר להשתמש בו על מנת להחזיר אפילו רק חלק מהחטופים. אבל אנחנו עלולים לאבד את מנוף הלחץ הזה אם לא נשתמש בו עכשיו.
לפני כמה חודשים היינו בדיונים ופגישות ואמרנו שאחד החששות המרכזיים שלנו זה שנגיע למצב שבגלל הלחצים הבינלאומיים שמופעלים על ישראל, אנחנו בעצם הולכים ומורידים את עוצמת הלחימה שלנו. ובסוף אנחנו נישאר בלי החטופים ובלי הניצחון. חמאס יקבל כל מה שרצה בלי לתת כלום.
לצערי, מבחינה צבאית ישראל לא עצמאית, היא חייבת גיבוי בינלאומי, המנהיגים שלנו חייבים לקחת את זה בחשבון כשהם מקבלים החלטות. כן יש לי ציפייה שהם יקבלו החלטות עצמאיות ונועזות אבל הם חייבים להבין מה ההשלכות ולקרוא את המציאות נכוחה."
"אחד הדברים הכי כואבים זה שמנהלים את השיח על הראש שלנו. שבמקום שהדיונים האלו יקרו בארבע עיניים, בכבוד, מתוך ההבנה שאנחנו מדברים פה על דיני נפשות - הכל יוצא בצורה מוחצנת לתקשורת. אני קוראת לכל המנהיגים - אתם אחראיים, אתם מנהלים את האירוע, הדבר הזה הוא שלכם – אז תתנהלו בצורה שהיא מכבדת את גודל השעה ואת המשפחות. יש לכם אמירה - תאמרו אותה אחד לשני בחדר בארבע עיניים בצורה אחראית. תחזקו אותנו אל תחלישו אותנו. ובהקשר הזה - אל תאיימו בפירוק הממשלה. לנו למשפחות אמרו שוב ושוב - תהיו חזקים, תחזיקו מעמד, כי אנחנו צריכים להראות החוצה תמונה שאנחנו מאוחדים וביחד, אז בואו אתם תובילו אותנו להיות מאוחדים ולהיות ביחד. אני חושבת לעצמי מה סינוואר חושב כשהוא קורא כותרות כאלו – 'אני אחזיק מעמד, עוד רגע ויהיה מדינת ישראל כבר תקרוס לתוך עצמה'. אני באמת משוועת למנהיגות אחראית ומכבדת כי אותנו זה מחליש. אני סומכת על זה שמדינת ישראל תהיה מספיק חזקה כדי לשמור על עצמה ולעשות מה שהיא צריכה. בסוף יש לנו מנהיגים באמת שאני סומכת על המנהיגות שלהם".
"בפסח היינו במלון בהרצליה עם המשפחה של טל. היה חג קשה. זה היה ממש החג של אבא שלי. היינו באים להכשיר את המטבח וזו היתה ממש חגיגה קטנה. אבא היה מבשל שלושה ימים, סביב השולחן היינו עושים סבב 'מהי חירות בשבילך', יש דיסוננס עצום בין לחגוג את חג החירות - כשטל חטוף, ואנחנו לא יודעים מה המצב שלו. השארנו לו כיסא ריק עם תמונה שלו, בתקווה שיחזור".

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement