דודו סעדה מארח את אביטל חוטר אחותו של קצין צה"ל אלוף משנה יהונתן שטיינברג מפקד חטיבת הנח"ל, נהרג בקרב גבורה עם מחבלים בסמוך לקיבוץ מגן בבוקר שמחת תורה. בן 42 בנופלו.

יוני היה בוגר ישיבת מעלה אליהו בתל אביב, תושב שומריה, הבעל של יסכה ואב לשישה: "יוני לא תכנן קריירה צבאית מראש" מספרת אביטל. "כשהם התחתנו הוא לקח שנה חל"ת כדי לעשות בירור משותף ביחד, לאן דרכם. הוא למד במכון מאיר, התחזק תורנית וחזר עם המון כוחות לצבא. יסכה אישה חזקה ומיוחדת מאוד, כל הפעילות של יוני בצבא הייתה לגמרי מכוחה .היא לקחה תפקיד פעיל בלארגן דברים לנשות המפקדים, לנשות הלוחמים, בסוכות האחרון הם אירחו את כל המג"דים ונשותיהם אצלם בסוכה. המשפחה הייתה מגויסת כולה".

"יוני היה אבא נוכח מאוד למרות היותו איש צבא שנעדר הרבה מהבית, גם במובן של התוויית הדרך, הוא היה האדם המתאים להתייעץ איתו וללכת לאורו. היה מנהיג בולט, דמות מופת, שקט ודומיננטי, אדם ערכי ומיוחד עם תודעת שליחות שנועד לגדולות - ניבאו לו עתיד מפואר בצבא. העתיד היה מבטיח. "הילדים שלי אמרו שיוני נועד להיות רמטכ"ל. כוכבי אמר לנו שנועד להיות אלוף בוודאי".

בנאום שנשא כשהתמנה לתפקיד הוא פותח: "לרצות, להתכונן, לנצח. שלושה ציווים שמגלמים בפשטות את מהות תפקידנו ואת גודל אחריותנו, לנצל כל משאב שניתן לנו כדי להתכונן למלחמה שבפתח..." - "האמת שכשישבנו שם בטקס ושמענו אתה אומר את זה, היינו בטוחים שזו הסיסמה של הנחל שאנחנו לא מכירים" אומרת אביטל. "בדיעבד התברר לנו שזו סיסמה שבעצם הוא תבע אותה. כולם שם צפו מלחמה - דיברו על הצפון, אבל האמירה הזו שלו מתמצתת את ה'אני מאמין' שלו בכל הדרך הפיקודית שכדי להגיע לה לנצח בסוף צריך להתחיל מה'לרצות', וההבנה של למה אנחנו נלחמים על מה אנחנו נלחמים, זה דבר שהוא עסק בו כמפקד לאורך כל השנים, לחבר את החיילים שלו לשורשים ולהבין מי אנחנו, מה אנחנו בכל נאום ששמענו אותו בצבא תמיד הוא קישר את הפרקטיקה הצבאית אל השורשים היהודים, השורשים האמוניים, אפילו השורשים הציוניים, הכל הוא הכניס ביחד שזר את זה לאיזשהו משהו אחד מאוד חזק. שהיה לו מאוד מאוד חשוב שהחיילים שלו יבינו מה אנחנו עושים פה בכלל".

בוקר שמחת תורה הוא יוצא לכיוון כרם שלום, לחייליו. בדרך לשם הוא הקפיץ את כל מי שהוא היה יכול וגם הורה לחטיבה להתכונן למלחמה. הוא מורה לחסום את הכביש ולא לתת לרכבים לעבור. בהמשך הוא נקלע למארב של מחבלים בצומת מגן ונמצא מחוץ לרכבו, עם גופות מחבלים סביבו ומצבורי קליעים מנשקו. הוא השיב מלחמה ונלחם בגבורה וגם גרם למחבלים לחשוב שכוחות רבים בדרך והם נסוגו וכך הציל את הגיזרה מטבח גדול יותר. את הנשק האישי שלו מצאו חיילים בחאן יונס בתימרון הקרקעי כמה חודשים אחרי.

יוני נקבר מהר מאוד, יחסית לכאוס שהיה, למשפחות שהיו בחוסר ודאות ימים רבים בלי לדעת מה עם יקיריהם. היה השם הראשון שהותר לפרסום במוצאי שמחת תורה, אמא אמרה שיוני זכה לחיים הכי מלאים שאדם יכול לבקש. הוא עשה כל חייו את מה שהוא מאמין בו, את מה שהוא טוב בו. ההורים מתמודדים בגבורה מדהימה. מראים לנו שצריך להסתכל על היש, על הילדים המקסימים שהשאיר. אבא פעיל מאוד בפורום הגבורה. הוא מוצא שם מקום להמשיך את הדרך של יוני.

"הדבר הכי גדול לעשות זה לשמור על עם ישראל" - יוני אמר את זה בהקלטה שהשאיר לבן שלו שהיה בן 7 וקיבל שיעורי בית - 'מה אומרים לחייל שמפחד לצאת למלחמה'? הוא ניסה להתקשר אל אבא, לשאול אותו, ואבא לא היה זמין. בערב הוא שלח הקלטה, שם הוא אומר שחייל שמפחד לצאת למלחמה צריך לחזק אותו ולהגיד לו שהוא חלק מעם ישראל, והוא יוצא עכשיו למלחמה למען עם ישראל, והדבר הגדול ביותר שהוא יכול לעשות זה להילחם למען עם ישראל, ולסמוך על הקב"ה שהוא יעזור לו ושהוא תמיד איתו. זה בהמשך לדברי הרמב"ם שכשאדם יוצא למלחמה - שלא יחשוב על אשתו וילדיו, הוא צריך לא לחשוב על הדברים הפרטיים והאישיים שלו - אלא לחשוב על עם ישראל. זה ממש תמצית הווייתו של יוני".

יהי זכרו ברוך.