דודו סעדה מארח את אילנית סוויסה וביתה רננה, תושבות כפר עזה.

רננה מספרת: "התעוררנו בשש וחצי בבוקר לצבע אדום בלתי פוסק, פתחנו את ערוצי טלוויזיה ואת הטלפון, אבל לא ראינו שהייתה תקיפה בעזה. היינו בחוסר אונים מוחלט. ואז קיבלנו ידיעות שאנחנו צריכים לנעול את כל הדלתות כי ישנה חדירת מחבלים וזה מה שעשינו. חשבנו שזה רק בכפר עזה, אבל אחרי שעה, אולי שעתיים התחילו לשדר חדשות ולהביא לנו ידיעות והבנו שזה קורה עכשיו בהרבה קיבוצים, ושזה מקרה חמור יותר ממה שאי פעם יכול לחשוב עליו. היינו בממ"ד כל כך הרבה שעות. אבא אמא ואני, וגם סבתא, אישה בת 80, מטופלת דיאליזה, עם הכלב שלה. היינו צריכים להיות שם בשקט מוחלט. דיברנו בלחישות. לא היה לנו שום דבר לעשות חוץ מלהתפלל. שרנו שיר המעלות. רציתי להגיד 'שמע ישראל' אבל אמא שלי לא נתנה לי. היא אמרה לי שאם אומרים 'שמע ישראל' זה רק שניה לפני שנכנסים המחבלים, ברגע האחרון ממש".

"פינו אותנו למרכז הקיבוץ שלנו, זה היה מקום שאפשר להקיף אותו מכל הצדדים. שם חיכינו שעתיים ותוך כדי עדיין שומעים סביבנו גם יריות וגם צבע אדום. משם הלכנו 2 קילומטר ברגל עד לאלונית לפינוי.  זו הייתה ההליכה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. אמצע הלילה. חושך. לא ידענו אם עדיין יש מחבלים בקיבוץ. פחדתי מאיך הקיבוץ שלי נראה, איך הבית שלי בו גדלתי נראה. היה ריח כזה של עשן ושל מלחמה. אני רק ילדה בת 13 אבל גם אנשים מבוגרים לא יכולים להכיל את מה שעברנו, והסיפור שלנו אפילו לא מתקרב להיות הסיפור הכי גרוע שהיה בקיבוץ. אנשים התחבאו בארונות ובמחסנים כי שרפו להם את הבית. יש ילד צעיר ממני שהתחבא יחד עם אחותו במחסן 9 שעות, עם מגבון על הפנים".

רננה משתפת: "איבדתי הרבה חברים, יש שלושה חברים שלי כרגע נעדרים, חברה אחת נרצחה ואבא של החברה הכי טובה שלי גם נרצח. הוא היה בכיתת כוננות. החברות שלי  - הלוואי שהייתי מצליחה איך שהוא להדחיק, אבל הן כל היום בראש שלי. חברות שלי שאני לא יודעת איפה הן - יש חוסר ידיעה. אי אפשר לדעת אם הן חלק מהגופות שעוד לא זיהו, או שאולי הם נחטפו לעזה. אלו הבנות הכי מדהימות שאפשר להכיר, כל כך מצחיקות ויפות. מה עושים לבנות כאלה יפות בעזה...? מה עושים לבנות בכלל, בעזה...? ויש את האשמה הזאת קצת. שאני במיטה נוחה והן - לא. לי יש אוכל ואולי להן - לא. המשפחה של איתי ושלהם  - כנראה שלא".

אילנית מוסיפה: "איבדנו המון חברים. איבדנו את השכנים הצמודים אלינו, שהיא חברה הכי טובה שלנו. איבדנו את השכנה ממול, איבדנו חמישה בני משפחה שנרצחו יחד. צריך להבין שמקומות אלה קטנים וכולם מכירים את כולם. כולם קשורים לכולם. כל אחד שנרצח  - חיינו יחד. יש חמ"ל לוויות שפתחנו, ברגע שאנחנו מבינים שהמשפחה כבר קיבלה זיהוי סופי אנחנו פונים אליהם ואומרים אנחנו פה לשירותכם כדי לעשות את הלוויה הכי מכובדת ואוהבת שאתם רוצים. עוזרים לכל משפחה ומשפחה לעשות את הלוויה שתתאים לה.  יש סוגים שונים של לוויות. יש לוויה צבאית, יש לוויה אזרחית ,יש קבורה קבועה וקבורה זמנית, כבר היום ממש יתחילו אנשים לקום מהשבעה, ואז אנחנו עוזרים להם לעשות אזכרה של השבעה ותכף נתחיל לדאוג גם למצבות. אנחנו בשבעה אחת גדולה שלא מסתיימת". 

אילנית מסיימת : "אני חושבת שצריך לאחל לעם ישראל הרבה הרבה כוחות. מבחינתי אנחנו הגל הראשון של מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל. ואני לא שוללת שתיפתח מלחמה גם מצפון. צריך להחזיר את הביטחון למדינת ישראל. תאחל לנו שהמנהיגות שלנו תתגלה, שיתגלו אנשים גדולים בלי חשבונות קטנים ושנצליח למצוא אנשים שיודעים לנהל את זה כמו שצריך לטובת עם ישראל ולא לטובת סקטוריאליים כאלה  ואחרים, ושהאחדות הזאת בעם שמתגלה עכשיו בצורה מדהימה תמשיך. יותר אהבה. זה מה שצריך".

דודו סעדה מארח את אילנית סוויסה וביתה רננה, תושבות כפר עזה.
רננה מספרת: "התעוררנו בשש וחצי בבוקר לצבע אדום בלתי פוסק, פתחנו את ערוצי טלוויזיה ואת הטלפון, אבל לא ראינו שהייתה תקיפה בעזה. היינו בחוסר אונים מוחלט. ואז קיבלנו ידיעות שאנחנו צריכים לנעול את כל הדלתות כי ישנה חדירת מחבלים וזה מה שעשינו. חשבנו שזה רק בכפר עזה, אבל אחרי שעה, אולי שעתיים התחילו לשדר חדשות ולהביא לנו ידיעות והבנו שזה קורה עכשיו בהרבה קיבוצים, ושזה מקרה חמור יותר ממה שאי פעם יכול לחשוב עליו. היינו בממ"ד כל כך הרבה שעות. אבא אמא ואני, וגם סבתא, אישה בת 80, מטופלת דיאליזה, עם הכלב שלה. היינו צריכים להיות שם בשקט מוחלט. דיברנו בלחישות. לא היה לנו שום דבר לעשות חוץ מלהתפלל. שרנו שיר המעלות. רציתי להגיד 'שמע ישראל' אבל אמא שלי לא נתנה לי. היא אמרה לי שאם אומרים 'שמע ישראל' זה רק שניה לפני שנכנסים המחבלים, ברגע האחרון ממש".
"פינו אותנו למרכז הקיבוץ שלנו, זה היה מקום שאפשר להקיף אותו מכל הצדדים. שם חיכינו שעתיים ותוך כדי עדיין שומעים סביבנו גם יריות וגם צבע אדום. משם הלכנו 2 קילומטר ברגל עד לאלונית לפינוי.  זו הייתה ההליכה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. אמצע הלילה. חושך. לא ידענו אם עדיין יש מחבלים בקיבוץ. פחדתי מאיך הקיבוץ שלי נראה, איך הבית שלי בו גדלתי נראה. היה ריח כזה של עשן ושל מלחמה. אני רק ילדה בת 13 אבל גם אנשים מבוגרים לא יכולים להכיל את מה שעברנו, והסיפור שלנו אפילו לא מתקרב להיות הסיפור הכי גרוע שהיה בקיבוץ. אנשים התחבאו בארונות ובמחסנים כי שרפו להם את הבית. יש ילד צעיר ממני שהתחבא יחד עם אחותו במחסן 9 שעות, עם מגבון על הפנים".
רננה משתפת: "איבדתי הרבה חברים, יש שלושה חברים שלי כרגע נעדרים, חברה אחת נרצחה ואבא של החברה הכי טובה שלי גם נרצח. הוא היה בכיתת כוננות. החברות שלי  - הלוואי שהייתי מצליחה איך שהוא להדחיק, אבל הן כל היום בראש שלי. חברות שלי שאני לא יודעת איפה הן - יש חוסר ידיעה. אי אפשר לדעת אם הן חלק מהגופות שעוד לא זיהו, או שאולי הם נחטפו לעזה. אלו הבנות הכי מדהימות שאפשר להכיר, כל כך מצחיקות ויפות. מה עושים לבנות כאלה יפות בעזה...? מה עושים לבנות בכלל, בעזה...? ויש את האשמה הזאת קצת. שאני במיטה נוחה והן - לא. לי יש אוכל ואולי להן - לא. המשפחה של איתי ושלהם  - כנראה שלא".
אילנית מוסיפה: "איבדנו המון חברים. איבדנו את השכנים הצמודים אלינו, שהיא חברה הכי טובה שלנו. איבדנו את השכנה ממול, איבדנו חמישה בני משפחה שנרצחו יחד. צריך להבין שמקומות אלה קטנים וכולם מכירים את כולם. כולם קשורים לכולם. כל אחד שנרצח  - חיינו יחד. יש חמ"ל לוויות שפתחנו, ברגע שאנחנו מבינים שהמשפחה כבר קיבלה זיהוי סופי אנחנו פונים אליהם ואומרים אנחנו פה לשירותכם כדי לעשות את הלוויה הכי מכובדת ואוהבת שאתם רוצים. עוזרים לכל משפחה ומשפחה לעשות את הלוויה שתתאים לה.  יש סוגים שונים של לוויות. יש לוויה צבאית, יש לוויה אזרחית ,יש קבורה קבועה וקבורה זמנית, כבר היום ממש יתחילו אנשים לקום מהשבעה, ואז אנחנו עוזרים להם לעשות אזכרה של השבעה ותכף נתחיל לדאוג גם למצבות. אנחנו בשבעה אחת גדולה שלא מסתיימת". 
אילנית מסיימת : "אני חושבת שצריך לאחל לעם ישראל הרבה הרבה כוחות. מבחינתי אנחנו הגל הראשון של מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל. ואני לא שוללת שתיפתח מלחמה גם מצפון. צריך להחזיר את הביטחון למדינת ישראל. תאחל לנו שהמנהיגות שלנו תתגלה, שיתגלו אנשים גדולים בלי חשבונות קטנים ושנצליח למצוא אנשים שיודעים לנהל את זה כמו שצריך לטובת עם ישראל ולא לטובת סקטוריאליים כאלה  ואחרים, ושהאחדות הזאת בעם שמתגלה עכשיו בצורה מדהימה תמשיך. יותר אהבה. זה מה שצריך".

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement