דודו סעדה מארח את מרים אלעזרי אמו של יונתן הי"ד, לוחם דובדבן. נהרג בשמחת תורה בקרב גבורה באופקים. בן 20 בנופלו.

מרים מספרת: "יונתן היה השלישי במשפחה, בין שישה - אחת מהם ילדת אומנה. ילד שובב, מתוק, רגיש ועדין, עם תלתלים זהובים ועיניים בהירות, צוחקות, וחיוך קבוע על הפנים. למד בתלמוד תורה בבת עין, בישיבה התיכונית בקריית ארבע, המשיך למכינה הקדם צבאית בעצמונה, ואז הרב שלו שם, הרב יותם שורק - הקים שלוחה של עצמונה באופקים ויונתן עבר לשם. התגייס באוגוסט 23 לדודבדן, חלום שלו מילדות".

"בחג ראשון של סוכות יונתן היה בבית. זכינו והיינו ממש כולם יחד, זה לא קורה הרבה. בשמחת תורה יונתן נסע למכינה באופקים, אנחנו התארחנו במצפה אשתמוע בדרום הר חברון. בבוקר התחילו שמועות שפרצה מלחמה, יש שם הרבה זוגות צעירים וחלקם התחילו להתגייס. אני דאגתי יותר לכלל המדינה, שמענו שיש דברים קשים בקיבוצים בעוטף עזה. לא דאגנו לאופקים".

"כשהתחילו האזעקות באופקים, כולם נכנסו למרחבים מוגנים. בהמשך התברר שיש חדירת מחבלים. כולם התבקשו להישאר ולא לצאת החוצה. יונתן לא היה חמוש, אבל יצא בידיים ריקות, לקח אבנים מהרחוב, רצה להילחם מול המחבלים עם אבנים... כשהוא הבין שאבנים זה לא האירוע, זה לא ממש יכול לעזור לו באירוע הזה, הוא השיג סכין קומנדו מחייל. ואז פגש את טלי חדד. הבן שלה איתמר יצא להילחם ונפצע. טלי פינתה אותו למד"א וחזרה תחת אש לחלץ עוד פצועים, והיא שמרה על הנשק שלו. אנחנו מבינים שעוד אנשים ביקשו ממנה את הנשק והיא לא נתנה לאף אחד. יונתן ממש התחנן לפניה שתיתן לו את הנשק. הוא אמר לה 'אני לוחם דובדבן', למרות שהוא עוד לא היה לוחם דובדבן...טירון בתחילת הכשרתו הצבאית. היא אמרה שהיא לא היססה ונתנה לו מיד את הנשק. היא תיארה לנו אותו תיאור מאוד מרגש - שלחה לנו הודעה לפני הלוויה, שהוא היה נראה לה כמו מלאך, עם הציציות והכיפה הגדולה והחיוך ועיניים בורקות. והוא היה שמח, שמח למלא את הייעוד שלו. ככה היא הגדירה את זה. היה לה חשוב להגיד לנו שהוא היה ממש שמח".

"יונתן חבר לאנשי אופקים והם עולים לגג סמוך למקום בו התבצרו המחבלים. נלחמו מהגג, יונתן עלה לעמדה כשהמאבטח החליף מחסנית, ואז נורה מצלף ונהרג במקום. במוצ"ש, כששמענו שיונתן נעדר המפקד צוות של יונתן הלך לחפש אותו. בשלוש לפנות בוקר הוא מצא את יונתן וזיהה אותו. הוא תאר לנו אותו: 'על הגג עם הסנדלים שלו, סנדלי שורש אדומים עם סכין קומנדו במכנסיים. וחיוך. הוא היה עם חיוך'. והתיאור הזה - זה פשוט יונתן שלנו". 

"בכניסה לאופקים תלו שלט: 'אופקים - עיר של גיבורים', ואני לגמרי מזדהה. פשוט הצילו את העיר. אנחנו מבינים שהגיעו לשם טנדרים עם כמויות של נשק ותוכניות לעבור שכונה אחרי שכונה. תושבי העיר הגיבורים יצאו להילחם והצליחו לעצור אותם בשכונה הראשונה אליה הם הגיעו. בכיס של אחד המחבלים מצאו פתק שהיה כתוב עליו רבע לעשר עם שם של בית כנסת, שאמור היה להיות הומה אדם בבוקר החג. הייתה להם תוכנית ממש להשתלט על כל העיר". 

"כל מי שהכיר את יונתן לא היה מופתע לשמוע עליו. הוא תמיד חלם להיות לוחם. היה ממש 'עדינו העצני'. אהב את הדברים שקשורים ללוחמה, ילד של אקסטרים. הוא היה מטפס מקצועי. הוא אהב סכינים - היה לו אוסף סכינים מגיל צעיר, היה המון שנים בחוג הישרדות. אהב גילוף של קשתות, אהב לירות בחץ וקשת. בשבעה, היתה לנו רגע של הבנה שבשביל הרגע הזה ממש הוא חי. יונתן הכין עבודת שורשים בגיל 12, שם הוא כתב: "בזמן האחרון קרה מקרה שהשפיע עליי. הייתה חדירה של מחבלים לבית בגבעת היובל בעלי,  זה היה בית של שכנים של הדודים שלי. ממש בית לידם. אני מכיר את המשפחה שגרה בבית הזה. ההתנהגות של האבא במקרה הזה והתפקוד שלו מול שני המחבלים מאוד הרשימה אותי, וזה גרם לי לחשוב על איך הייתי רוצה להיות יכול לתפקד במצבים כאלה".

"בפרשיות השבוע האחרונות מסופר על משה רבנו שלא יכל לעמוד מנגד לראות את אחיו סובלים, הוא היה יכול להישאר בארמון פרעה שם גדל, אבל הוא בוחר לא להישאר אדיש, ויוצא לעזרת אחיו העובדים בפרך, גם כאשר חייו מאוימים בשל כך ע"י פרעה. הוא מוסיף ומתערב ועוזר לבנות יתרו מול הרועים ליד הבאר. כך גם יונתן שלנו פעל".

יהי זכרו ברוך. 

דודו סעדה מארח את מרים אלעזרי אמו של יונתן הי"ד, לוחם דובדבן. נהרג בשמחת תורה בקרב גבורה באופקים. בן 20 בנופלו.
מרים מספרת: "יונתן היה השלישי במשפחה, בין שישה - אחת מהם ילדת אומנה. ילד שובב, מתוק, רגיש ועדין, עם תלתלים זהובים ועיניים בהירות, צוחקות, וחיוך קבוע על הפנים. למד בתלמוד תורה בבת עין, בישיבה התיכונית בקריית ארבע, המשיך למכינה הקדם צבאית בעצמונה, ואז הרב שלו שם, הרב יותם שורק - הקים שלוחה של עצמונה באופקים ויונתן עבר לשם. התגייס באוגוסט 23 לדודבדן, חלום שלו מילדות".
"בחג ראשון של סוכות יונתן היה בבית. זכינו והיינו ממש כולם יחד, זה לא קורה הרבה. בשמחת תורה יונתן נסע למכינה באופקים, אנחנו התארחנו במצפה אשתמוע בדרום הר חברון. בבוקר התחילו שמועות שפרצה מלחמה, יש שם הרבה זוגות צעירים וחלקם התחילו להתגייס. אני דאגתי יותר לכלל המדינה, שמענו שיש דברים קשים בקיבוצים בעוטף עזה. לא דאגנו לאופקים".
"כשהתחילו האזעקות באופקים, כולם נכנסו למרחבים מוגנים. בהמשך התברר שיש חדירת מחבלים. כולם התבקשו להישאר ולא לצאת החוצה. יונתן לא היה חמוש, אבל יצא בידיים ריקות, לקח אבנים מהרחוב, רצה להילחם מול המחבלים עם אבנים... כשהוא הבין שאבנים זה לא האירוע, זה לא ממש יכול לעזור לו באירוע הזה, הוא השיג סכין קומנדו מחייל. ואז פגש את טלי חדד. הבן שלה איתמר יצא להילחם ונפצע. טלי פינתה אותו למד"א וחזרה תחת אש לחלץ עוד פצועים, והיא שמרה על הנשק שלו. אנחנו מבינים שעוד אנשים ביקשו ממנה את הנשק והיא לא נתנה לאף אחד. יונתן ממש התחנן לפניה שתיתן לו את הנשק. הוא אמר לה 'אני לוחם דובדבן', למרות שהוא עוד לא היה לוחם דובדבן...טירון בתחילת הכשרתו הצבאית. היא אמרה שהיא לא היססה ונתנה לו מיד את הנשק. היא תיארה לנו אותו תיאור מאוד מרגש - שלחה לנו הודעה לפני הלוויה, שהוא היה נראה לה כמו מלאך, עם הציציות והכיפה הגדולה והחיוך ועיניים בורקות. והוא היה שמח, שמח למלא את הייעוד שלו. ככה היא הגדירה את זה. היה לה חשוב להגיד לנו שהוא היה ממש שמח".
"יונתן חבר לאנשי אופקים והם עולים לגג סמוך למקום בו התבצרו המחבלים. נלחמו מהגג, יונתן עלה לעמדה כשהמאבטח החליף מחסנית, ואז נורה מצלף ונהרג במקום. במוצ"ש, כששמענו שיונתן נעדר המפקד צוות של יונתן הלך לחפש אותו. בשלוש לפנות בוקר הוא מצא את יונתן וזיהה אותו. הוא תאר לנו אותו: 'על הגג עם הסנדלים שלו, סנדלי שורש אדומים עם סכין קומנדו במכנסיים. וחיוך. הוא היה עם חיוך'. והתיאור הזה - זה פשוט יונתן שלנו". 
"בכניסה לאופקים תלו שלט: 'אופקים - עיר של גיבורים', ואני לגמרי מזדהה. פשוט הצילו את העיר. אנחנו מבינים שהגיעו לשם טנדרים עם כמויות של נשק ותוכניות לעבור שכונה אחרי שכונה. תושבי העיר הגיבורים יצאו להילחם והצליחו לעצור אותם בשכונה הראשונה אליה הם הגיעו. בכיס של אחד המחבלים מצאו פתק שהיה כתוב עליו רבע לעשר עם שם של בית כנסת, שאמור היה להיות הומה אדם בבוקר החג. הייתה להם תוכנית ממש להשתלט על כל העיר". 
"כל מי שהכיר את יונתן לא היה מופתע לשמוע עליו. הוא תמיד חלם להיות לוחם. היה ממש 'עדינו העצני'. אהב את הדברים שקשורים ללוחמה, ילד של אקסטרים. הוא היה מטפס מקצועי. הוא אהב סכינים - היה לו אוסף סכינים מגיל צעיר, היה המון שנים בחוג הישרדות. אהב גילוף של קשתות, אהב לירות בחץ וקשת. בשבעה, היתה לנו רגע של הבנה שבשביל הרגע הזה ממש הוא חי. יונתן הכין עבודת שורשים בגיל 12, שם הוא כתב: "בזמן האחרון קרה מקרה שהשפיע עליי. הייתה חדירה של מחבלים לבית בגבעת היובל בעלי,  זה היה בית של שכנים של הדודים שלי. ממש בית לידם. אני מכיר את המשפחה שגרה בבית הזה. ההתנהגות של האבא במקרה הזה והתפקוד שלו מול שני המחבלים מאוד הרשימה אותי, וזה גרם לי לחשוב על איך הייתי רוצה להיות יכול לתפקד במצבים כאלה".
"בפרשיות השבוע האחרונות מסופר על משה רבנו שלא יכל לעמוד מנגד לראות את אחיו סובלים, הוא היה יכול להישאר בארמון פרעה שם גדל, אבל הוא בוחר לא להישאר אדיש, ויוצא לעזרת אחיו העובדים בפרך, גם כאשר חייו מאוימים בשל כך ע"י פרעה. הוא מוסיף ומתערב ועוזר לבנות יתרו מול הרועים ליד הבאר. כך גם יונתן שלנו פעל".
יהי זכרו ברוך.

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement