דודו סעדה מארח את ישי רובין אביו של עמיחי הי"ד לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, נפצע בקרב גבורה במוצב מו"פ דרום בשמחת תורה ונפטר אחרי שלושה ימים. בן 23 בנופלו. "הייתה לו רגישות מיוחדת לסביבה, לחברים ולמשפחה. הציל חיים בחייו וגם במותו"

ישי מספר על בנו: "עמיחי הוא השלישי משמונת ילדינו, נולד וגדל בעכו. מגיל קטן היה ילד מאוד נבון וחכם. כבר בגיל צעיר הגננת היתה מספרת על רגישות מיוחדת שהייתה לו לסביבה. עמיחי היה גם גיבור בחייו, היה מאוד מודע לעצמו, עבד על מידותיו. אחרי הישיבה התיכונית, הלך ללמוד בישיבה הגבוהה בפתח תקווה במשך 4 שנים: 'הלך בשביל בירור עומק בשביל עצמו, למקום הנפשי שלו. שם בנה את אישיותו'. עמיחי התגייס לגולני, תמיד הצטיין, היה מוביל במחלקה שלו, נשלח לתחרויות מטעם הפלוגה, והכל בצניעות ובענווה. לא שיתף ולא סיפר, כל כך אופייני לו. היה מיועד לצאת לקורס מ"כים וקצינים בחודש נובמבר, בשבעה התברר לנו שאפילו החברים מהמחלקה לא ידעו על זה. שירת במוצב מו"פ דרום.

כבר לפני שמחת תורה היו התגרויות על הגדר, אבל לא ייחסו לזה חשיבות, שחררו את מי שיכלו לשחרר שיהיה בבית עם המשפחה. נשארו במוצב כארבעים חיילים. עמיחי סיים שמירה בשתיים בלילה והלך לישון. שש וחצי בבוקר התחיל גשם סגול של פצמ"רים, העירו את כולם וביקשו להיכנס לחדר האוכל שהיה המרחב המוגן. כולם קמו איך שהם, בלי נעליים, חלקם אפילו בלי נשק ותחמושת. עמיחי הגיע עם הנגב שלו אבל בלי אפוד מגן ובלי קסדה. גם החבר'ה מהש"ג בכניסה נכנסו, כולם יושבים מפטפטים, עד שלקראת 7 בבוקר הם פתאום שומעים צרורות ירי וקולות בערבית. מתחילים להבין שקורה משהו, לוקח כמה שניות ואז RPG נורה לדלת של חדר האוכל, וכולם חשופים.

שילה ראוכברגר התעשת וקרא לעמיחי לבוא איתו לפתח, בנוסף פיזר את כל שאר החיילים במרחב המוגן. חלק הגנו על הדלת האחורית לכיוון המטבח והם תפסו מחסה בשביל להגן על הפתח של חדר האוכל, מתחילים להילחם במחבלים שמנסים בכוח להיכנס. עמיחי נפצע ביד, והמשיך בלחימה. בהמשך קיבל רסיסים וכדור ברגל, פציעה רצינית, הוא כבר לא יכל לכרוע, הוא היה צריך לשכב, והוא ממשיך להילחם, תוך כדי שהוא מאבד דם. החובש בא אליו כמה פעמים אומר לו - 'עמיחי תזוז אחורה, יחליפו אותך', והוא צועק - 'אתם מסתירים לי את קו האש ליורים, תזוזו'... עם רגל אחת פצועה הוא שוכב בקו ראשון לאש. סיפרו לנו שפגע במחבלים ויש כאלה שאמרו לנו - 'הוא הציל לנו את החיים. אנחנו חיים בזכותו'.

"אחרי קרב ארוך מאוד, עמיחי מקבל כדור שנכנס מתחת לעין וחודר למוח ,יוצר בצקת במוח ושטף דם. אני לא מצליח להבין איך, אבל בכוחות עילאיים עמיחי ממשיך להילחם עוד כרבע שעה עד שרואים אותו ממש דועך, ואז מפנים אותו אחורה לאיפה שהפצועים נמצאים ומישהו מחליף אותו בנגב".

"חשוב לציין שהמוצב הזה לא נכבש. המחבלים מתו, נפצעו, או ברחו. שילה ועמיחי הצילו את כל שלושים החיילים שהיו שם, ויותר מזה - הם חסמו את כל השתלטות המחבלים הלאה ליישובים מגן וישע, עשרות אזרחים ניצלו. שעות ארוכות לקח עד שפינו אותם במסוק לבית חולים. עמיחי היה עם פציעת ראש, הרופאים נלחמו על חייו במשך שלושה ימים, ואנחנו קיבלנו זמן יקר של להיפרד ממנו. זה היה חסד גדול. אתה רואה ילד ישן אבל יש לו חום גוף, הוא נראה ישן, ואתה מקווה שהוא שומע ומרגיש שאתה לידו. אחרי שלושה ימים והתייעצות עם רבנים ואחרי שהוועדה קבעה שיש מוות מוחי - החלטנו לתרום איברים. עמיחי הציל חיים בחייו - וגם במותו".

בחודשים האחרונים אני מקפיד ללכת לנחם אבלים. נפגש עם משפחות שכולות ואני אומר להורים: 'הילדים שלנו הרימו לנו רף גבוה מאוד'. הלוואי שנזכה להיות ראויים לאותם גיבורים. ואני באמת קורא פה לכולנו לשמור על אותו מורל ועוצמה. "אנשים שיכולים למות אחד בשביל השני - יכולים גם לחיות אחד בשביל השני".

יהי זכרו ברוך.

דודו סעדה מארח את ישי רובין אביו של עמיחי הי"ד לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, נפצע בקרב גבורה במוצב מו"פ דרום בשמחת תורה ונפטר אחרי שלושה ימים. בן 23 בנופלו. "הייתה לו רגישות מיוחדת לסביבה, לחברים ולמשפחה. הציל חיים בחייו וגם במותו"
ישי מספר על בנו: "עמיחי הוא השלישי משמונת ילדינו, נולד וגדל בעכו. מגיל קטן היה ילד מאוד נבון וחכם. כבר בגיל צעיר הגננת היתה מספרת על רגישות מיוחדת שהייתה לו לסביבה. עמיחי היה גם גיבור בחייו, היה מאוד מודע לעצמו, עבד על מידותיו. אחרי הישיבה התיכונית, הלך ללמוד בישיבה הגבוהה בפתח תקווה במשך 4 שנים: 'הלך בשביל בירור עומק בשביל עצמו, למקום הנפשי שלו. שם בנה את אישיותו'. עמיחי התגייס לגולני, תמיד הצטיין, היה מוביל במחלקה שלו, נשלח לתחרויות מטעם הפלוגה, והכל בצניעות ובענווה. לא שיתף ולא סיפר, כל כך אופייני לו. היה מיועד לצאת לקורס מ"כים וקצינים בחודש נובמבר, בשבעה התברר לנו שאפילו החברים מהמחלקה לא ידעו על זה. שירת במוצב מו"פ דרום.
כבר לפני שמחת תורה היו התגרויות על הגדר, אבל לא ייחסו לזה חשיבות, שחררו את מי שיכלו לשחרר שיהיה בבית עם המשפחה. נשארו במוצב כארבעים חיילים. עמיחי סיים שמירה בשתיים בלילה והלך לישון. שש וחצי בבוקר התחיל גשם סגול של פצמ"רים, העירו את כולם וביקשו להיכנס לחדר האוכל שהיה המרחב המוגן. כולם קמו איך שהם, בלי נעליים, חלקם אפילו בלי נשק ותחמושת. עמיחי הגיע עם הנגב שלו אבל בלי אפוד מגן ובלי קסדה. גם החבר'ה מהש"ג בכניסה נכנסו, כולם יושבים מפטפטים, עד שלקראת 7 בבוקר הם פתאום שומעים צרורות ירי וקולות בערבית. מתחילים להבין שקורה משהו, לוקח כמה שניות ואז RPG נורה לדלת של חדר האוכל, וכולם חשופים.
שילה ראוכברגר התעשת וקרא לעמיחי לבוא איתו לפתח, בנוסף פיזר את כל שאר החיילים במרחב המוגן. חלק הגנו על הדלת האחורית לכיוון המטבח והם תפסו מחסה בשביל להגן על הפתח של חדר האוכל, מתחילים להילחם במחבלים שמנסים בכוח להיכנס. עמיחי נפצע ביד, והמשיך בלחימה. בהמשך קיבל רסיסים וכדור ברגל, פציעה רצינית, הוא כבר לא יכל לכרוע, הוא היה צריך לשכב, והוא ממשיך להילחם, תוך כדי שהוא מאבד דם. החובש בא אליו כמה פעמים אומר לו - 'עמיחי תזוז אחורה, יחליפו אותך', והוא צועק - 'אתם מסתירים לי את קו האש ליורים, תזוזו'... עם רגל אחת פצועה הוא שוכב בקו ראשון לאש. סיפרו לנו שפגע במחבלים ויש כאלה שאמרו לנו - 'הוא הציל לנו את החיים. אנחנו חיים בזכותו'.
"אחרי קרב ארוך מאוד, עמיחי מקבל כדור שנכנס מתחת לעין וחודר למוח ,יוצר בצקת במוח ושטף דם. אני לא מצליח להבין איך, אבל בכוחות עילאיים עמיחי ממשיך להילחם עוד כרבע שעה עד שרואים אותו ממש דועך, ואז מפנים אותו אחורה לאיפה שהפצועים נמצאים ומישהו מחליף אותו בנגב".
"חשוב לציין שהמוצב הזה לא נכבש. המחבלים מתו, נפצעו, או ברחו. שילה ועמיחי הצילו את כל שלושים החיילים שהיו שם, ויותר מזה - הם חסמו את כל השתלטות המחבלים הלאה ליישובים מגן וישע, עשרות אזרחים ניצלו. שעות ארוכות לקח עד שפינו אותם במסוק לבית חולים. עמיחי היה עם פציעת ראש, הרופאים נלחמו על חייו במשך שלושה ימים, ואנחנו קיבלנו זמן יקר של להיפרד ממנו. זה היה חסד גדול. אתה רואה ילד ישן אבל יש לו חום גוף, הוא נראה ישן, ואתה מקווה שהוא שומע ומרגיש שאתה לידו. אחרי שלושה ימים והתייעצות עם רבנים ואחרי שהוועדה קבעה שיש מוות מוחי - החלטנו לתרום איברים. עמיחי הציל חיים בחייו - וגם במותו".
בחודשים האחרונים אני מקפיד ללכת לנחם אבלים. נפגש עם משפחות שכולות ואני אומר להורים: 'הילדים שלנו הרימו לנו רף גבוה מאוד'. הלוואי שנזכה להיות ראויים לאותם גיבורים. ואני באמת קורא פה לכולנו לשמור על אותו מורל ועוצמה. "אנשים שיכולים למות אחד בשביל השני - יכולים גם לחיות אחד בשביל השני".
יהי זכרו ברוך.

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement