דודו סעדה מארח את אליסף פרץ, איש חינוך ומנהל אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים, אח שכול פעמיים, ויתום מאב שנפטר משברון לב.

אחיו הבכור, סגן אוריאל פרץ, היה מפקד בסיירת גולני, חלם להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. בנובמבר 1998 נהרג אוריאל בהתפוצצות מטעני חבלה שטמנו אנשי חיזבאללה לחיילי צה"ל, ביום הולדתו ה -22.  את הכאב על מות בנה תרגמה מרים פרץ לעשייה חינוכית והתנדבותית, והחלה לנדוד בין בתי ספר ובסיסים צבאיים. מרים מספרת על חזון המנהיגוּת של בנה, אשר כתב: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל". אליסף מוסיף: אמא הוסיפה את המשפט הבא, שהפך לחלק בלתי נפרד מהקטע: - "ומי שחי בארץ הזאת צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה."

במרץ 2010 נאלצה מרים לעמוד במבחן נוסף: בנה השני, רב-סרן אלירז פרץ, נהרג בתקרית אש קשה ברצועת עזה. כמעט 12 שנים אחרי שספד לאחיו הבכור במילים: "על הדרך הנכונה לפעמים משלמים מחיר. את מחיר החיים." אלירז, בן 32 במותו, הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, בהם תינוקת שהייתה אז בת חודשיים. האֵם אשר איבדה את שני בניה וגם את בעלה, שלבו לא עמד בנפילת בנו הבכור - הפכה בן לילה לסמל של שכול ושל עוצמה.

"פרץ זה מותג. אנחנו צוחקים על זה" מספר אליסף בחיוך. "זו גאווה תמידית וזה משהו שאתה הולך איתו בכבוד גדול. לאנשים גדולים יש צל גדול, ככה זה עובד בחיים. אני מודה על אימי ומשפחתי בכל יום, אבל ביומיום אני רוצה גם לעמוד בזכות עצמי, לא רק בזכות האחים שלי. אמרתי לאמא שיש לה בעיה אחת - היא חינכה אותנו יותר מדי טוב. היא חינכה אותנו שאין גבול לנתינה ולאהבת המדינה ואין גבול לעשייה".

"בשמחת תורה אמא התארחה אצלנו. כשהוקפצתי היא ליוותה אותי לאוטו עם ידיים על הלב ואמרה לי בדמעות: "אל תעשה לי את זה שוב. תחזור". אני מסתכל עליה וחושב: 'איזו אמא גיבורה יש לי'. ארבעה חודשים הייתי בהר דב. היה לילה עם אירוע מכונן עבורי - שלג וקור ורוח וחושך והתרעות על מחבלים, ואני מרגיש את אוריאל ואלירז הולכים איתי, מלווים אותי, שומרים ומגינים עלי. אנחנו במלחמה קיומית. לא חסים על אף אחד. גם כאח שכול לא היו לי ספקות לרגע והתייצבתי למילואים. אוהבים את המדינה ונלחמים עליה. אמא שהבן שלה נהרג חלילה בתאונת דרכים - האם אפשר להטיל וטו על שאר ילדיה לחצות מעברי חצייה?!"

"האחים שלנו - בוחרים חיים" - זהו מיזם שהקמתי לפני 7 שנים לקהילת אחים שכולים בישראל, שאחיהם נפל במסגרת שירות צבאי. גם בשכול יש היררכיה, האלמנות וההורים בטופ, אחריהם היתומים, והאחים בסוף, מעולם לא קיבלו יחס מיוחד. כשבאה אליה קצינת נפגעים היא דיברה רק עם ההורים. לעיתים האח מאבד חוץ מאחיו את החבר הכי טוב שלו, הדמות הנערצת שלו. עד אז לא היה להם מענה. אוריאל היה אחי הבכור והנערץ. היה מוציא אותנו מבית הספר מוקדם בימי שישי ולוקח אותנו לנחל יהודייה, ערוגות. הייתי הכי גאה בו בעולם. לפני שנתיים העברנו חוק בכנסת שמכיר באחים ואחיות שכולים. אחים שכולים מאבדים פעמיים. גם את אחיהם הנערץ, ובמובן מסוים גם את הוריהם, שלא יחזרו להיות מה שהיו. בפועל, האח שמת - הוא הכי חי בבית. כל המשפחה סביב הזיכרון שלו, עוד טקס ועוד אזכרה ועוד מפעל הנצחה. ומה עם האחים שלו שבחיים...?! העמותה שלנו נותנת מענה. יש לנו קהילות בכל הארץ, קבוצות תמיכה, אירועים, סדנאות כתיבה, רואים אותם". 

"במסגרת תפקידי כמנהל אגף חברה ונוער בעיריית ירושלים - אני אחראי על כל הפעילות הבלתי פורמלית בירושלים. המנהלים הקהילתיים, המתנ"סים, צרכים מיוחדים, מזרח העיר, החל מגיל מעונות יום, נוער, ועד הגיל השלישי. אגף גדול עם כמה מאות עובדים, שתפקידו להעניק את כל השירות המקיף המשלים בבלתי פורמלי. האתגר הכי גדול של הנוער היום במדינת ישראל - זה לבנות את החוסן הנפשי שלו, להתמודד עם משברים. משבר יכול להיות גירושין של ההורים, או שלא התקבל להדרכה בתנועת נוער. יש כ- K200 בני נוער בירושלים. אנחנו נותנים כלים איך להתמודד עם משברים. כך שגם בחייו הבוגרים יהיה לו חוסן פנימי משמעותי. יש לנו נוער מדהים. אני מלמד אותם להעריך את הקיים, להודות על מה שיש, זה לא מובן מאליו. יכולתי להציג אותי כמשפחה שכולה וחסרה, אבל אני מאושר מהסיבה היחידה - בחרתי להיות כזה".