דודו סעדה מארח את עינת אביטן, אימו של סמ"ר יאיר אביטן, לוחם בגדוד 890 מחטיבת הצנחנים. שבועיים עברו מאז נפל בקרב בצפון רצועת עזה. בן 20 בנופלו.

יאיר למד ביסודי בבית ספר ממ"ד אריאל ברעננה. המשיך לאמי"ת כפר בתיה ובתיכון מיתרים - שילוב בין חילונים לדתיים. יאיר היה איש של חיבורים. כל סוגי האנשים סבבו אותו והוא מאוד אהב את הפסיפס החברתי, הפסיפס הישראלי הלאומי. התגייס ליחידה הרב-מימדית אבל לא עבר, המשיך לסיירת צנחנים ומשם לגדוד 890.

"יאיר נהרג שבוע אחרי יום ההולדת שלי" מספרת עינת. "הפרשה בה נולדתי היא פרשת בהעלותך. תמיד אומרים שכשאתה רוצה לדעת מה הייעוד של בן אדם אתה צריך לבדוק באיזה פרשה הוא נולד ובאיזה יום הוא נולד. אז אצלי זו עליה חמישית כי נולדתי ביום חמישי, וכל נושא העלייה החמישית מדבר על הצבא. אני זוכרת שאמרתי לו - 'יאיר, תראה מה זה כל הצבא על הראש שלי'. תמיד היה לי קטע של אהבה לחיילים, רצון לחבק ולעשות טוב. בערך חודש וחצי לפני שנהרג הובלנו מיזם ציציות. ראינו את הביקוש הרב והחלטתי שזה הפרויקט שלי. יצאתי באיסוף תרומות רחב. 

ארבעה ימים לפני שנפל ידעתי שהם צריכים להיכנס לעזה - ואין לי ציציות, ניסינו להשיג אותם אך לשווא. יומיים אחרי יאיר מתקשר בהתלהבות ומספר שהרב של החטיבה הביא כמות אדירה של ציציות, הוא חילק לכולם לפי רשימה מותאמת לפי מידות, ואמר לי - 'אמא את יכולה להיות רגועה. יש ציציות לכולם, אנחנו נכנסים בביטחון מלא לעזה'. הוא נהרג בפרשת שלח, כשהפסוקים האחרונים מדברים על מצוות ציצית. 

הם נכנסו לסג'עייה בלילה בין חמישי לשישי, ממש בחצות. יאיר נפל בשישי בצהריים. באותו יום בעלי ואני עשינו שלום בית לחבר שעמד בפני גירושין, וכשהלך נכנסתי להתארגן לשבת. פתאום אני שומעת צרחות, לא הבנתי מה קורה. קלטתי שבעלי צועק ויצאתי חצי מאורגנת לסלון שם אני רואה שלושה קציני צה"ל עומדים, בעלי בוכה על הרצפה ושני הילדים לידו לא מבינים מה קורה.

גם אני לא הבנתי מה קורה. קצינת הנפגעים לקחה אותי לחדר. שאלתי אותה - לאיזה בי"ח נוסעים? והיא אמרה לי - לא נוסעים לבי"ח. יאיר נהרג. אחרי רגע של שוק התנערתי והבנתי שאני צריכה לאסוף את עצמי מהר. הגוף שלי נדרך, נכנסתי למצב של - 'אני במשימה'. צריכה להרים פה את כולם. התקשרתי אליך, דודו, אנחנו בני דודים. הרגשתי שכולם סביבי קורסים וחיפשתי את הקול השקול, השפוי והיציב. אתה אמרת לי - 'תאספי את כולם, תעשי קבלת שבת'. נכנסתי למוד של עשייה, אני זוכרת שסידרתי את נרות השבת למשפחה שבאה להיות איתנו, ספרתי לכל אחד שיהיה מינימום שני נרות. בחיל ורעדה עשינו קבלת שבת. וזה היה הדבר הכי נכון לעשות. במוצאי שבת אני יושבת לכתוב ללוויה את דברי הפרידה מיאיר. נכנסתי לחדר שלו, לקבל ממנו השראה, פניתי לבורא עולם ואמרתי לו בבקשה תעזור לי להעביר מסר לאומה.

בלוויה שהייתה אחרי חצות הלילה, היו אלפי אנשים. העברתי שם מסרים מאוד ברורים וחדים בעיקר בנושא של אחדות ישראל - זה היה יאיר. העברתי את מי שהוא היה, את המהות שלו, את האופי שלו. כמה שחשוב לי שגם בשעות האלה שאנחנו נמצאים כבר במשך תשעה חודשים במלחמה קשה - נבין שהעיקר שלנו והדרך שלנו לנצח את האויב, זה להראות לאויב שאנחנו לא נשברים מכלום ואנחנו מאוחדים. הרגשתי שיש מישהו שמכוון אותי מלמעלה. אי אפשר להסביר במילים, זה משהו שהוא לא מוחשי.  וזה המסר שלי -  חבר'ה, צאו לרחובות עם דגלים, תרימו את העם עם שמחה, עם שירים, תחבקו את החיילים. אנחנו בוחרים בחיים ולא נופלים ועם הראש למעלה. זה מה שמנחם אותי".