דודו סעדה מארח את מאיר בראל מנהל מחוז השפלה של יחידת 360 - זיהוי חללים.

יחידה 360 זו יחידה של שיקום ועזרה בזירות אסון. הוקמה מתוך מטרה לאסוף צוותים שעוסקים בחלקם ברפואת חירום, חלקם בזיהוי חללים, חלקם בסיוע ותמיכה למשפחות. כל המתנדבים בעלי הכשרת חוסן וחילוץ, והכשרה של טיפול כולל בחללים.

מאיר מספר: "בשמחת תורה בבוקר הבנתי מהאזעקה הראשונה שהייתה ארוכה מהרגיל שמשהו קורה. רצתי לנפילה שהייתה לא רחוק מהבית, ומשם לזירת נפילה נוספת. ביום ראשון קיבלנו את האישורים להיכנס לעוטף עזה, חברנו לכוחות הצבא ונכנסנו במבצע לילי תחת אש לקיבוץ נחל עוז.

הייתה בעיה בהמשך השבוע להיכנס לישובים, ונשלחנו לבסיס שורה ברמלה שם ביקשו עזרה בבסיס בו נפתחה תחנת מרכז החללים האזרחית והצבאית. עברו שם מאות, מאות חללים. מגיעה משאית קירור עם פרסומת של חטיף עליה, יש צוות שמוציא מהמשאית שקיות עם גופות החוצה.

כבר במוצ"ש התחלנו בלהב 433 לפתוח מוקד פניות ולייצר רשימת נעדרים. בהתחלה על כל נעדר - פנו חברים, משפחה קרובה ומשפחה מורחבת, כל אחד מהם פתח בנפרד פניה והיה בלאגן נוראי. המשטרה הודיעה שאין פתיחת תיק בלי שמגיע קרוב משפחה ממעגל ראשון, ומשאיר דגימות די אן איי.

"העבודה קשה, אבל גם נותנת לנו הרבה כוח כשמוצאים התאמה ואפשר לידע את המשפחה ולהוציא אותה מספק. אי אפשר להגדיר כמה החסד גדול, זה עולם ומלואו בשביל המשפחה שיש לה קבר.

יש לנו עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שנותנים מענה רגשי. מנהלי נותנים דואגים לנו לערבי גיבוש, הופעות - אתה מרגיש עטוף, אתה מרגיש שיש לך רק איזשהו מערך נפשי שהוא גם חברתי שמסייע לך להתמודד".

בהחלט יש קושי לשבת עם המשפחה והילדים בשבת אחרי מחנה שורה. הרגלתי את עצמי שאני מגיע למיטה לישון רק כשאני מפורק. אני לא הולך למיטה כשאני עייף, אלא רק ליפול ולירדם. שלא ייבואו מחשבות. ב"ה בבית עם שישה ילדים קטנים יש כל כך הרבה חיים ובלאגן וכשמתעסקים בשטויות זה גם עוזר לשמור על שפיות...

אני צריךלספר בשביל שידעו מה שקרה. היה לי רגע קשה של שבירה. בארבע לפנות בוקר הגיע משאית שקראו לה 'מושב בארי'. אני הייתי מהצוות הראשון שעזר לפרוק את המשאית ואיך שפתחו את הדלת ניגש אלי האחראי על הפירוק של המשאית, ואומר לי - קח את השקית הזו בבקשה ולך איתה לפתולוג. תגיד לה 'זה משפחת X מבארי'. אני הולך עם השקית ביד וניגש לפתולוג. אנחנו פותחים את השקית, ואני רואה בפנים גל של עצמות שרופות וכף רגל אחת. ופתק. בפתק היה כתוב 5/5. מה שנשאר מכל המשפחה שמנתה חמישה אנשים, זה גל של עצמו וכף רגל אחת. יצאתי מהחדר ואמרתי עכשיו אני יוצא הביתה. לא הייתי יכול להישאר שם עוד רגע אחד.

מאיר מסיים: "תמיד חייתי בתודעה שאני שמח להיות יהודי, שמח על המצוות, שמח על אהבת אחים, שמח על הכל, אבל יש משהו שלא הייתי חשוף אליה, וזה להבין כמה כבוד אנחנו נותנים גם לנפטר. ריבונו של עולם, כמה אני שמח להיות יהודי".

דודו סעדה מארח את מאיר בראל מנהל מחוז השפלה של יחידת 360 - זיהוי חללים.
יחידה 360 זו יחידה של שיקום ועזרה בזירות אסון. הוקמה מתוך מטרה לאסוף צוותים שעוסקים בחלקם ברפואת חירום, חלקם בזיהוי חללים, חלקם בסיוע ותמיכה למשפחות. כל המתנדבים בעלי הכשרת חוסן וחילוץ, והכשרה של טיפול כולל בחללים.
מאיר מספר: "בשמחת תורה בבוקר הבנתי מהאזעקה הראשונה שהייתה ארוכה מהרגיל שמשהו קורה. רצתי לנפילה שהייתה לא רחוק מהבית, ומשם לזירת נפילה נוספת. ביום ראשון קיבלנו את האישורים להיכנס לעוטף עזה, חברנו לכוחות הצבא ונכנסנו במבצע לילי תחת אש לקיבוץ נחל עוז.
הייתה בעיה בהמשך השבוע להיכנס לישובים, ונשלחנו לבסיס שורה ברמלה שם ביקשו עזרה בבסיס בו נפתחה תחנת מרכז החללים האזרחית והצבאית. עברו שם מאות, מאות חללים. מגיעה משאית קירור עם פרסומת של חטיף עליה, יש צוות שמוציא מהמשאית שקיות עם גופות החוצה.
כבר במוצ"ש התחלנו בלהב 433 לפתוח מוקד פניות ולייצר רשימת נעדרים. בהתחלה על כל נעדר - פנו חברים, משפחה קרובה ומשפחה מורחבת, כל אחד מהם פתח בנפרד פניה והיה בלאגן נוראי. המשטרה הודיעה שאין פתיחת תיק בלי שמגיע קרוב משפחה ממעגל ראשון, ומשאיר דגימות די אן איי.
"העבודה קשה, אבל גם נותנת לנו הרבה כוח כשמוצאים התאמה ואפשר לידע את המשפחה ולהוציא אותה מספק. אי אפשר להגדיר כמה החסד גדול, זה עולם ומלואו בשביל המשפחה שיש לה קבר.
יש לנו עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שנותנים מענה רגשי. מנהלי נותנים דואגים לנו לערבי גיבוש, הופעות - אתה מרגיש עטוף, אתה מרגיש שיש לך רק איזשהו מערך נפשי שהוא גם חברתי שמסייע לך להתמודד".
בהחלט יש קושי לשבת עם המשפחה והילדים בשבת אחרי מחנה שורה. הרגלתי את עצמי שאני מגיע למיטה לישון רק כשאני מפורק. אני לא הולך למיטה כשאני עייף, אלא רק ליפול ולירדם. שלא ייבואו מחשבות. ב"ה בבית עם שישה ילדים קטנים יש כל כך הרבה חיים ובלאגן וכשמתעסקים בשטויות זה גם עוזר לשמור על שפיות...
אני צריךלספר בשביל שידעו מה שקרה. היה לי רגע קשה של שבירה. בארבע לפנות בוקר הגיע משאית שקראו לה 'מושב בארי'. אני הייתי מהצוות הראשון שעזר לפרוק את המשאית ואיך שפתחו את הדלת ניגש אלי האחראי על הפירוק של המשאית, ואומר לי - קח את השקית הזו בבקשה ולך איתה לפתולוג. תגיד לה 'זה משפחת X מבארי'. אני הולך עם השקית ביד וניגש לפתולוג. אנחנו פותחים את השקית, ואני רואה בפנים גל של עצמות שרופות וכף רגל אחת. ופתק. בפתק היה כתוב 5/5. מה שנשאר מכל המשפחה שמנתה חמישה אנשים, זה גל של עצמו וכף רגל אחת. יצאתי מהחדר ואמרתי עכשיו אני יוצא הביתה. לא הייתי יכול להישאר שם עוד רגע אחד.
מאיר מסיים: "תמיד חייתי בתודעה שאני שמח להיות יהודי, שמח על המצוות, שמח על אהבת אחים, שמח על הכל, אבל יש משהו שלא הייתי חשוף אליה, וזה להבין כמה כבוד אנחנו נותנים גם לנפטר. ריבונו של עולם, כמה אני שמח להיות יהודי".

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement