דודו סעדה מארח את לישי מירן - לביא, תושבת קיבוץ נחל עוז, רעייתו של עמרי מירן שנחטף ביום שמחת תורה לעזה. לעמרי ולישי שתי בנות - רוני בת 3, ועלמא בת שנה.

לישי מספרת: "הכרתי את עמרי במסיבת פורים ממש לפני שהתחילה הקורונה. אני במקור משדרות, עמרי במקור מיסוד המעלה, ולפני עשר שנים הגיע לנחל עוז והתאהב במקום, באנשים, באוויר ובאווירה. נהגנו להגיד שהאזור הוא 95% גן עדן, אבל ממש גן עדן, ו -5% גיהינום בגלל הקירבה לעזה, הרעש והפצמ"רים.

בבוקר שמחת תורה התעוררנו לצבע אדום. רוני ישנה בממ"ד באופן קבוע, והצטרפנו אליה. הביטחון התחיל להתערער לאט לאט. מתחילות להגיע הודעות על חדירת מחבלים, בהמשך קריאות לעזרה. בהתחלה התקשינו להבין מה קורה. בשבע וחצי בבוקר קיבלנו הודעה על הירצחו שלך אופיר ליבשטיין הי"ד, ראש המועצה האזורית שער הנגב. סביבות 9 בבוקר אנחנו מתחילים לשמוע יריות, מבינים שהמחבלים סמוכים אלינו. עדיין היינו יחסית ברוגע - הנחנו שצה"ל מטפל וזה יסתיים בקרוב. בשעה 10:30 בבוקר המחבלים נכנסים אלינו הביתה. אנחנו בשקט בממ"ד, הם פרצו לבית דרך החלון ומשם פרצו את הדלת, דופקים על הממ"ד, ולפתע שומעים קול בעברית: 'זה תומר, הבן של דקלה השכנה. בבקשה תפתחו את הדלת כי אחרת הם יירו גם בי וגם בכם'. בשלב הזה הסתכלנו אחד על השנייה ופתחנו את הדלת. הוציאו אותנו למטבח, הם היו בטוחים שיש לנו נשק בבית. פתאום אני קולטת שאני רק עם ילדה אחת - רוני ישנה במיטתה בממ"ד. ביקשתי ללכת להביא אותה, התחננתי, ואז תומר הגיבור הי"ד הלך להביא אותה. רוני בת השנתיים התעוררה על הידיים של תומר הי"ד שלא הכירה, עם אקדח מכוון לה לרקה, רואה את אבא שלה מתחנן על חייו מול המחבלים. בהמשך לקחו אותנו למשפחת עידן, ישבנו שם שתי המשפחות במטבח הבית בערך שעתיים, מצולמים ב'פייסבוק לייב' לכל העולם. הזמן עובר, סביבנו יריות, צרחות, מלא מחשבות עוברות בראש. ב13:30 אני רואה שהמחבלים מתחילים להתארגן ואני מניחה שצה"ל כבר מכתר אותם בחוץ ואוטוטו הכל מסתיים. עמרי וצחי עידן אוזקו, ואני נפרדת מעמרי - פתאום מבינה שהוא נחטף לעזה. ארבעה משפטים אני אומרת לו: אני אוהבת אותך, אני שומרת על הבנות שלנו, אני מחכה לך ו- אל תהיה גיבור.

ב27 באפריל החמאס פרסם סרטון בו עמרי מצולם. עוד לפני שקיבלנו אותו בצורה רשמית זה כבר רץ בתקשורת. לראות את עמרי, לשמוע אותו, בלי ברק בעיניים, בלי חיוך, מנותק, הוא נראה בריא אולי בגוף אבל לא בנפש. ובכל זאת - חי. שבוע אחרי החטיפה חיילים מצאו בסמיכות לבית את טבעות הנישואין שלנו, ושמחתי מאוד לקבל אותן ואני עונדת את שתיהן כל הזמן בשרשרת על הצוואר.

רוני עוד מעט בת 3. עמרי היה אבא מאוד נוכח, היה לוקח ומחזיר אותה מהגן. רוב הצהריים העסיק אותה, נכח איתה כל רגע ביום, גם היום. היא יכולה לספר לחברים בגן ש'כשאבא יחזור הוא ייקח אותה לטיול על טרקטור כמו פעם'. היא מדהימה אותנו באינטליגנציה הרגשית שלה. היא מכירה את תמונות שאר החטופים ושותפה יחד איתנו למסע להחזרתם. מבחינתה כל החטופים - 'כולם יחד עם אבא'.

נכון, יש ביננו המון מחלוקות. אני רוצה להגיד שהניצחון האמיתי שלנו כעם יהיה כשנשים אותן בצד ונתרכז, נתפלל ונקרא ולהשיב אותם אלינו. זה חוצה מגזרים, זה חוצה מפלגות, זה חוצה כל דבר בסופו של דבר. אני קוראת לכל מי שמקשיב לנו לבוא להיות איתנו. כל אחד במה שמתאים לו. מוזמנים להצטרף אלינו בימי שישי ב15:30 לקבלת שבת בכיכר החטופים, ובימי שלישי עצרת שרים תפילה. ואני מדגישה בכוונה - עצרת, לא הפגנה.

הפכו את המאבק הזה למאבק פוליטי. בסופו של דבר מדובר בחיים של אנשים היקרים שלנו. אני עורכת המון מפגשים עם אוכלוסיות במקומות רבים ברחבי הארץ, מדברת על האחדות. אני באמת מאמינה שביחד אנחנו נצליח לקום מהשבר הנוראי הזה, ולצמוח ולהשתקם מחדש. אין אופציה אחרת. הם יחזרו. אנחנו נעשה את הכול כדי שהם יחזרו. החיים - לשיקום. הנרצחים והחללים - לקבורה הולמת. והלוואי ונתאחד כולנו מבפנים, בתפילה ובתקווה לראות את כולם איתנו בקרוב.