דודו סעדה מארח את רויטל שמיר, תושבת חוות יאיר בשומרון. אלמנתו של רס"ן מוטי שמיר הי"ד, שנהרג בשמחת תורה בהגנה על קיבוץ רעים, בן כמעט 30 במותו.
רויטל מספרת: "מוטי גדל באלקנה, התגייס לסיירת גולני. התחתנו כשאני הייתי קצינה בדרגת סגן והוא בדרגת סג"ם, ובכל התמונות שהיינו מצטלמים יחד הוא היה מסתיר לי את הדרגות שלא יראו שאני דרגה מעליו... מהר מאוד הוא עקף אותי בדרגות. שירתתי כקצינת נפגעים אבל אחרי החתונה הרגשתי שזה פחות מתאים לי. זה תפקיד מאוד תובעני נפשית אז הלכתי לתפקידי מטה.
בוקר שמחת תורה התחיל רגוע, בלי אזעקות בחוות יאיר. התעוררנו יחסית מאוחר אחרי שבערב החג אירחנו המון חברים - מה שנקרא ממש סעודת פרידה... בתור חבר כיתת הכוננות ביישוב הוא מקבל הודעה, הוא קופץ ובטוח שיש אירוע ביטחוני ביישוב. מישהי מבקשת ממנו טלפון של מישהו שהוקפץ, ואגב אומרת לו - 'אתה מודע לזה שיש מלחמה'...  תוך שניה הוא עולה על מדים, מארגן תיק, ועובר דרך ההורים שלו באלקנה כי שם נמצא הווסט שלו והקסדה. אפילו נשק אין לו רק אקדח אישי.
הפרידה שלנו מאוד מהירה. לביא שואל אותו - אתה חוזר היום בערב?  והוא עונה לו - לא, עוד כמה ימים.. הוא כבר מבין שיש מלחמה. אני מקבלת עדכונים מחיילת שיש חשש לחטוף בדרום, ומבינה שהוא נסע דרומה מאשקלון, בשונה ממה שאמר לי בהתחלה. בערך ב11:00 הוא מתקשר אלי ומבקש שאהיה בבית הכנסת במקום מוגן ואני אומרת לו שאני כבר שם. זהו, ביי. שיחה של עשרים שניות מהירה, שהייתה במקום רועש וזו הייתה השיחה האחרונה.
הוא חובר עם עוד חבר מהיישוב ועוד קצין מגולני והם עוברים היתקלויות בצומת מעון בדרום, לוקחים נשק מהרוגים שהיו שם וממשיכים לקיבוץ רעים, שם הם מבינים ששכונת הצעירים זו השכונה שעכשיו צריך לנטרל ממחבלים, והם מתחילים  לטהר את השכונה, ומחלצים אנשים מממ"דים. הם באווירה רגועה, נעימה, מחליפים בדיחות... הגיעו יחסית מוקדם, ומצליחים לחלץ אנשים רבים. החבר איתו נפגע מכדור ביד וגם מוטי נפגע בכתף, מה שמונע ממנו להמשיך להילחם והם מבינים שצריכים לסגת. הם עוזרים לפנות פצועים יחד איתם. כשמוטי נסוג מחבלים יורים עליו בגב מאחד הבתים והוא נהרג. הקצינים ממשיכים לטהר את אותו הבית והייתה שם בת ערובה.
התלבטנו בקבורה בין הר הרצל שזה ממלכתי ובתור קצינת נפגעים הייתי שם הרבה, לאלקנה - שזה יותר אינטימי וקרוב. מוטי בשנתיים האחרונות פקד ביום הזיכרון את בית העלמין הצבאי של אלקנה, ורצינו שיהיה קרוב לבית. בנוסף, אם היינו מחליטים על קבורה בהר הרצל זה היה מתעכב בכמה ימים בגלל העומס, והיה לנו חשוב לא להלין את המת.
הייתי קצינת נפגעים, ליוויתי משפחות שכולות מקרוב, אבל זה לא עוזר לי יותר עכשיו בצד הנפשי, אולי רק קצת בצד הבירוקרטי. אחת הנשים שליוויתי שלחה לי הודעה שהיא משתתפת בצערי - כתבתי לה שעד עכשיו רק השתתפתי בצערם, ועכשיו אני יכולה להגיד שאני מבינה אותה ואת עולם השכול".
"זו היתה אמורה להיות השנה הכי חלומית ויפה בחיינו.  גם לידה - חיכינו להגדלת המשפחה הרבה זמן, גם תכננו לטוס, גם רכשנו שטח בחוות יאיר ומוטי היה אמור לבנות את ביתנו במו ידיו. לביא בן ה-4 שותף מלא. הוא בוגר, שואל וחוקר. השבוע הוא ביקש שאסביר לו בדיוק מאיפה ירו על אבא. הוא ילד מאוד מאוד חכם וכל הזמן אומר לי 'את יודעת, אני מרגיש שאבא איתנו'. הוא מסתכל לשמיים ואומר 'הנה אבא עושה לי שלום מהעננים'. הוא כל הזמן מקבל מתנות ואומר - 'אנשים רוצים להודות לאבא שהגן עליהם'. לביא מחכה מאוד לאחות הקטנה שתיוולד לו. כולנו חיכינו לה מאוד, ואני בטוחה שהיא תכניס לנו הרבה אור. אני מרגישה שכרגע אני חיה בין המוות לחיים, אני חווה את עולם השכול, ומצד שני יש לי חיים בתוכי, והחיים האלה בתוכי מכריחים אותי לחיות."
"מוטי נהרג בקיבוץ רעים ולא בכדי. הוא היה כזה חבר, דיבר הרבה על אחדות. בני עקיבא בחרו בשם לשבט החדש - 'רעים'. קיבלנו לא מעט תמונות של קירות משבת ארגון עם משפטים שאמר שכתובים עליהם. אנחנו בחרנו בסלוגן - 'תהיו מוטי! פשוט. תעשו'. ככה אני רוצה שיזכרו אותו. פשוט להיות איפה שצריך. לעשות. בענווה. ורק נקווה שהרעות והאחדות תימשך. אני מרגישה שיש פה משהו גדול מאוד שיגיע. שאנחנו לא מבינים אותו ואני גם לא יודעת מהו בדיוק, אבל אני מרגישה שזה סוג של גאולה, כולנו חלק ממשהו גדול מאוד שבעזרת השם יגיע".
יהיה זכרו ברוך.

דודו סעדה מארח את רויטל שמיר, תושבת חוות יאיר בשומרון. אלמנתו של רס"ן מוטי שמיר הי"ד, שנהרג בשמחת תורה בהגנה על קיבוץ רעים, בן כמעט 30 במותו. רויטל מספרת: "מוטי גדל באלקנה, התגייס לסיירת גולני. התחתנו כשאני הייתי קצינה בדרגת סגן והוא בדרגת סג"ם, ובכל התמונות שהיינו מצטלמים יחד הוא היה מסתיר לי את הדרגות שלא יראו שאני דרגה מעליו... מהר מאוד הוא עקף אותי בדרגות. שירתתי כקצינת נפגעים אבל אחרי החתונה הרגשתי שזה פחות מתאים לי. זה תפקיד מאוד תובעני נפשית אז הלכתי לתפקידי מטה. בוקר שמחת תורה התחיל רגוע, בלי אזעקות בחוות יאיר. התעוררנו יחסית מאוחר אחרי שבערב החג אירחנו המון חברים - מה שנקרא ממש סעודת פרידה... בתור חבר כיתת הכוננות ביישוב הוא מקבל הודעה, הוא קופץ ובטוח שיש אירוע ביטחוני ביישוב. מישהי מבקשת ממנו טלפון של מישהו שהוקפץ, ואגב אומרת לו - 'אתה מודע לזה שיש מלחמה'...  תוך שניה הוא עולה על מדים, מארגן תיק, ועובר דרך ההורים שלו באלקנה כי שם נמצא הווסט שלו והקסדה. אפילו נשק אין לו רק אקדח אישי. הפרידה שלנו מאוד מהירה. לביא שואל אותו - אתה חוזר היום בערב?  והוא עונה לו - לא, עוד כמה ימים.. הוא כבר מבין שיש מלחמה. אני מקבלת עדכונים מחיילת שיש חשש לחטוף בדרום, ומבינה שהוא נסע דרומה מאשקלון, בשונה ממה שאמר לי בהתחלה. בערך ב11:00 הוא מתקשר אלי ומבקש שאהיה בבית הכנסת במקום מוגן ואני אומרת לו שאני כבר שם. זהו, ביי. שיחה של עשרים שניות מהירה, שהייתה במקום רועש וזו הייתה השיחה האחרונה. הוא חובר עם עוד חבר מהיישוב ועוד קצין מגולני והם עוברים היתקלויות בצומת מעון בדרום, לוקחים נשק מהרוגים שהיו שם וממשיכים לקיבוץ רעים, שם הם מבינים ששכונת הצעירים זו השכונה שעכשיו צריך לנטרל ממחבלים, והם מתחילים  לטהר את השכונה, ומחלצים אנשים מממ"דים. הם באווירה רגועה, נעימה, מחליפים בדיחות... הגיעו יחסית מוקדם, ומצליחים לחלץ אנשים רבים. החבר איתו נפגע מכדור ביד וגם מוטי נפגע בכתף, מה שמונע ממנו להמשיך להילחם והם מבינים שצריכים לסגת. הם עוזרים לפנות פצועים יחד איתם. כשמוטי נסוג מחבלים יורים עליו בגב מאחד הבתים והוא נהרג. הקצינים ממשיכים לטהר את אותו הבית והייתה שם בת ערובה. התלבטנו בקבורה בין הר הרצל שזה ממלכתי ובתור קצינת נפגעים הייתי שם הרבה, לאלקנה - שזה יותר אינטימי וקרוב. מוטי בשנתיים האחרונות פקד ביום הזיכרון את בית העלמין הצבאי של אלקנה, ורצינו שיהיה קרוב לבית. בנוסף, אם היינו מחליטים על קבורה בהר הרצל זה היה מתעכב בכמה ימים בגלל העומס, והיה לנו חשוב לא להלין את המת. הייתי קצינת נפגעים, ליוויתי משפחות שכולות מקרוב, אבל זה לא עוזר לי יותר עכשיו בצד הנפשי, אולי רק קצת בצד הבירוקרטי. אחת הנשים שליוויתי שלחה לי הודעה שהיא משתתפת בצערי - כתבתי לה שעד עכשיו רק השתתפתי בצערם, ועכשיו אני יכולה להגיד שאני מבינה אותה ואת עולם השכול". "זו היתה אמורה להיות השנה הכי חלומית ויפה בחיינו.  גם לידה - חיכינו להגדלת המשפחה הרבה זמן, גם תכננו לטוס, גם רכשנו שטח בחוות יאיר ומוטי היה אמור לבנות את ביתנו במו ידיו. לביא בן ה-4 שותף מלא. הוא בוגר, שואל וחוקר. השבוע הוא ביקש שאסביר לו בדיוק מאיפה ירו על אבא. הוא ילד מאוד מאוד חכם וכל הזמן אומר לי 'את יודעת, אני מרגיש שאבא איתנו'. הוא מסתכל לשמיים ואומר 'הנה אבא עושה לי שלום מהעננים'. הוא כל הזמן מקבל מתנות ואומר - 'אנשים רוצים להודות לאבא שהגן עליהם'. לביא מחכה מאוד לאחות הקטנה שתיוולד לו. כולנו חיכינו לה מאוד, ואני בטוחה שהיא תכניס לנו הרבה אור. אני מרגישה שכרגע אני חיה בין המוות לחיים, אני חווה את עולם השכול, ומצד שני יש לי חיים בתוכי, והחיים האלה בתוכי מכריחים אותי לחיות." "מוטי נהרג בקיבוץ רעים ולא בכדי. הוא היה כזה חבר, דיבר הרבה על אחדות. בני עקיבא בחרו בשם לשבט החדש - 'רעים'. קיבלנו לא מעט תמונות של קירות משבת ארגון עם משפטים שאמר שכתובים עליהם. אנחנו בחרנו בסלוגן - 'תהיו מוטי! פשוט. תעשו'. ככה אני רוצה שיזכרו אותו. פשוט להיות איפה שצריך. לעשות. בענווה. ורק נקווה שהרעות והאחדות תימשך. אני מרגישה שיש פה משהו גדול מאוד שיגיע. שאנחנו לא מבינים אותו ואני גם לא יודעת מהו בדיוק, אבל אני מרגישה שזה סוג של גאולה, כולנו חלק ממשהו גדול מאוד שבעזרת השם יגיע". יהיה זכרו ברוך.

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement