דודו סעדה מארח את רווית ועמיחי רסלר מקדומים, שבנם הבכור סמ"ר דביר חיים לוחם בגדוד 51 שבחטיבת גולני, נפל בקרב בשמחת תורה לאחר שעות של לחימה עם מחבלים שחדרו למוצב סמוך לגדר. בן 21 היה בנופלו.

רוית אימו מספרת: "דביר היה ילד שלימות, ילד נחת. בין בכור למשפחה, עם דורות של בנות. ילד מדהים, עדין, צנוע, מקסים ויפה תואר.

חג ראשון של סוכות זכינו שהיה איתנו בבית, יחד עם הוריי ממושב הזורעים. בד"כ דביר היה אוכל איתנו ואז עולה להיפגש עם חבריו, וגם את רוב השבת היה מבלה עם חבריו. באותו חג ראשון של סוכות, הוא לא הלך. אמר: 'אני נשאר אתכם ועם סבא וסבתא'. גם למחרת בבוקר נשאר, כאילו הרגיש את הפרידה הזו. הוא נשאר איתנו כל החג וזה היה משהו מדהים שזכינו לו ממש, כי זו הייתה השבת האחרונה. למחרת חזר לצבא".

"בשבת בבוקר החלו השמועות שפרצה מלחמה. החבר הכי טוב שלו הגיע אלינו ואמר שיש בלאגן והוא מנסה ליצור קשר עם דביר ולא מצליח. דאגנו, כי ידענו שדביר שם וגם ידעתי בדיוק באיזה מוצב הוא נמצא, ושמענו שפרצו למוצב הזה. בהתחלה קיוויתי שאולי פשוט נפלו שם אנטנות ולא הייתה קליטה סלולרית. אבל ככל שחלפו השעות והימים המחשבה היחידה שעלתה לנו בראש זה שמשהו לא טוב קרה, והמחשבות היו ש- 'רק לא זה'. רק שהוא לא חטוף, רק שהוא לא נלקח בשבי. לצערי, יש לו חברים שנחטפו, חייל מהפלוגה שלו נחטף בחיים. בעצם היינו בחוסר ידיעה מה איתו עד ליום רביעי בבוקר. לדעת שהוא הרוג ולא חטוף - זו היתה הקלה גדולה מאוד. יש פה קצת נחמה שדביר מובא לקבר ישראל וכבר לא בחזקת נעדר".

עמיחי מוסיף ומספר שחבריו סיפרו מה שאירע: "דביר, אזולאי וצבי קמו לבלאגן במוצב ונכנסו למיגונית. הם החלו לשמוע את האש מתקרבת אליהם ופתאום שומעים שמתחילים לשחק עם הידית של הדלת, מבינים שמנסים לפתוח אותה. מיד שלושתם קפצו על הדלת, דביר היה הראשון שהחזיק את הדלת, וצבי ואזולאי מאחוריו. דביר היה זה שהחזיק את ידית הדלת - כי הוא היה חזק מהם. פתאום הם שומעים טיפה שקט, ואז פיצוץ. דביר ספג את כל הדף המטען ומציל את החיים של שני חבריו.

צבי בא אלינו לנחם בשבעה ואנחנו קיבלנו אותו בשירה וחיבוקים. חששנו שירגיש בושה על זה שדביר נהרג והוא נשאר בחיים. היתה לדביר שמחה פנימית שיצאה החוצה וזו בעצם הצוואה שהוא כתב בעל פה. החיוך שלו, שמחת החיים שלו - אנחנו נמשיך אותה. זו המורשת שאני רוצה להנחיל עכשיו לחבריו למשפחה, ולכל עם ישראל. שמחה מביאה אחדות".

רוית מוסיפה: "אחת התכונות הכי חזקות ומשמעותיות אצלו היה כיבוד הורים. תמיד דאג שנהיה גאים בו, לא לאכזב אותנו, רצה שאנחנו נדע שהוא אוהב אותנו. היה כותב לי - 'אני אוהב אותך'. הייתה לנו שיחה קבועה בליל שבת, כשכולם הלכו לבית כנסת. זה היה זמן האיכות שלנו. כל כך חסר לי השיחות האלה, זה היה הזמן שלי איתו".

רוית מסיימת את דבריה בתקווה: "הנחמה שלנו היא שכל עם ישראל רואה ושומע את הסיפורים על דביר, ויודע עכשיו מי זה דביר. ואולי שכל אחד ייקח מדביר איזושהי תכונה, משהו קטן - ויעביר את זה הלאה וימשיכו לעשות טוב בעולם".

דודו סעדה מארח את רווית ועמיחי רסלר מקדומים, שבנם הבכור סמ"ר דביר חיים לוחם בגדוד 51 שבחטיבת גולני, נפל בקרב בשמחת תורה לאחר שעות של לחימה עם מחבלים שחדרו למוצב סמוך לגדר. בן 21 היה בנופלו.
רוית אימו מספרת: "דביר היה ילד שלימות, ילד נחת. בין בכור למשפחה, עם דורות של בנות. ילד מדהים, עדין, צנוע, מקסים ויפה תואר.
חג ראשון של סוכות זכינו שהיה איתנו בבית, יחד עם הוריי ממושב הזורעים. בד"כ דביר היה אוכל איתנו ואז עולה להיפגש עם חבריו, וגם את רוב השבת היה מבלה עם חבריו. באותו חג ראשון של סוכות, הוא לא הלך. אמר: 'אני נשאר אתכם ועם סבא וסבתא'. גם למחרת בבוקר נשאר, כאילו הרגיש את הפרידה הזו. הוא נשאר איתנו כל החג וזה היה משהו מדהים שזכינו לו ממש, כי זו הייתה השבת האחרונה. למחרת חזר לצבא".
"בשבת בבוקר החלו השמועות שפרצה מלחמה. החבר הכי טוב שלו הגיע אלינו ואמר שיש בלאגן והוא מנסה ליצור קשר עם דביר ולא מצליח. דאגנו, כי ידענו שדביר שם וגם ידעתי בדיוק באיזה מוצב הוא נמצא, ושמענו שפרצו למוצב הזה. בהתחלה קיוויתי שאולי פשוט נפלו שם אנטנות ולא הייתה קליטה סלולרית. אבל ככל שחלפו השעות והימים המחשבה היחידה שעלתה לנו בראש זה שמשהו לא טוב קרה, והמחשבות היו ש- 'רק לא זה'. רק שהוא לא חטוף, רק שהוא לא נלקח בשבי. לצערי, יש לו חברים שנחטפו, חייל מהפלוגה שלו נחטף בחיים. בעצם היינו בחוסר ידיעה מה איתו עד ליום רביעי בבוקר. לדעת שהוא הרוג ולא חטוף - זו היתה הקלה גדולה מאוד. יש פה קצת נחמה שדביר מובא לקבר ישראל וכבר לא בחזקת נעדר".
עמיחי מוסיף ומספר שחבריו סיפרו מה שאירע: "דביר, אזולאי וצבי קמו לבלאגן במוצב ונכנסו למיגונית. הם החלו לשמוע את האש מתקרבת אליהם ופתאום שומעים שמתחילים לשחק עם הידית של הדלת, מבינים שמנסים לפתוח אותה. מיד שלושתם קפצו על הדלת, דביר היה הראשון שהחזיק את הדלת, וצבי ואזולאי מאחוריו. דביר היה זה שהחזיק את ידית הדלת - כי הוא היה חזק מהם. פתאום הם שומעים טיפה שקט, ואז פיצוץ. דביר ספג את כל הדף המטען ומציל את החיים של שני חבריו.
צבי בא אלינו לנחם בשבעה ואנחנו קיבלנו אותו בשירה וחיבוקים. חששנו שירגיש בושה על זה שדביר נהרג והוא נשאר בחיים. היתה לדביר שמחה פנימית שיצאה החוצה וזו בעצם הצוואה שהוא כתב בעל פה. החיוך שלו, שמחת החיים שלו - אנחנו נמשיך אותה. זו המורשת שאני רוצה להנחיל עכשיו לחבריו למשפחה, ולכל עם ישראל. שמחה מביאה אחדות".
רוית מוסיפה: "אחת התכונות הכי חזקות ומשמעותיות אצלו היה כיבוד הורים. תמיד דאג שנהיה גאים בו, לא לאכזב אותנו, רצה שאנחנו נדע שהוא אוהב אותנו. היה כותב לי - 'אני אוהב אותך'. הייתה לנו שיחה קבועה בליל שבת, כשכולם הלכו לבית כנסת. זה היה זמן האיכות שלנו. כל כך חסר לי השיחות האלה, זה היה הזמן שלי איתו".
רוית מסיימת את דבריה בתקווה: "הנחמה שלנו היא שכל עם ישראל רואה ושומע את הסיפורים על דביר, ויודע עכשיו מי זה דביר. ואולי שכל אחד ייקח מדביר איזושהי תכונה, משהו קטן - ויעביר את זה הלאה וימשיכו לעשות טוב בעולם".

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement