קובי פינקלר מארח את א', קמ"ן חטיבת גבעתי. נכנס לתפקידו כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. בתחילת המלחמה חטיבת גבעתי נלחמה בעיקר בכפר עזה. משם עברנו לצפון הרצועה - ציר החוף שאטי, לאחר מכן עברנו לחאן יונס, ועכשיו אנחנו ברפיח כחלק מאוגדת 162. כל מרחב והאתגרים שלו. בצפון הרצועה הייתה עצימות קשה שלא ראינו כמותה. נכנסנו ראשונים לרצועת עזה תמרנו ראשונים בפנים וזה היה קרבות הדגל. הרגנו רק בצפון הרצועה למעלה משמונה מאות מחבלים.

רפיח עכשיו היא עיר רפאים. לא מתפקדת כבר כמערכת. מבחינת אוכלוסייה המקום שומם, הגענו לרוב הנקודות המרכזיות ברפיח כעיר בלי שנתקל בהתנגדות משמעותית. יש עוד הרבה עבודה צריך להמשיך ולפרק תשתיות ואויב גם מעל הקרקע, גם בתת קרקע. הרמטכ"ל דיבר על כ900 מחבלים הרוגים - אמנם יש כמה אלפים אבל חלקם נהרגו עוד לפני התימרון הקרקעי בהפצצות מהאוויר, חלקם ברחו. בפינוי רפיח יש מהלכים מאוד מאוד סדורים, מהלכי השפעה פיזורי כרוזים, הפצצות כאלה ואחרות שעושים כדי להניע את האוכלוסייה. בכנות, הופתענו קצת. זה היה מאוד מהיר ומאוד סדור. לנו זה היה מאוד נוח. פינוי האוכלוסייה בהחלט עזר לנו בתמרון.

צריך להגיד שהדרך להכרעה עוד ארוכה, אבל רואים בהחלט שהמערכת עובדת פחות. כשנכנסנו ידענו שהולך להיות שם המון תת קרקע, וראינו שהאויב חופר בזמן שאנחנו נמצאים שם. היו מקרים שהגענו וראינו תת קרקע שנחפר ממש אז. היה לנו אירוע בו הגענו למרחב. היה לנו שמה מארב, חיסלנו שבעה מחבלים וכשהגענו למקום פשטנו על היעדים ומצאנו פלאפון של אחד מהם שם רואים שצילמו את עצמם חופרים מנהרה. מצאנו סרטון של חמאס שבו הם חפרו בעצם מנהרה מתחת לציר, הטמינו מטען ופוצצו אותו על טנק.

בהתחלה נכנסנו לצפון הרצועה, האויב היה הרבה יותר מערכתי, התקפות גדולות של מארבים מארבים סדורים, מדים, וסטים, נשקים, קסדות, והיום כשאנחנו מסתכלים לאורך ציר הזמן, אנחנו רואים שפירקנו אותו. אנחנו מגיעים עם יעדים מאוד ברורים. לפני שאתה נכנס להתקפה אתה עושה נוהל קרב. אתה מסתכל על 4 דיסציפלינות שונות ובכל אחד מהם רגע מעמיק: קרקע, אויב, איסוף, ומטרות קרקע. בעצם אתה לוקח את השטח, מנתח אותו ומראה מה הסיכונים וההזדמנויות.

עניין החטופים הוא מאוד מאוד רגיש. אי אפשר להרחיב יותר מידי, אבל זה בראש מעיינינו.  כל תא שטח אליו אנחנו הולכים - זה הדבר הראשון שבודקים. מצרים מדינה שיש לנו שלום איתה וככה מתייחסים לזה. מאוד נזהרים בציר פילדלפי, לא עושים אף מהלך שיכול בטעות לפגוע במצרים.

הרבה מאוד שבויים פלסטינאיים הגיעו אלינו. המידע שהם נותנים שווה זהב. זה מכפיל כוח סופר משמעותי. בעקבות מידע שאנחנו מוציאים מהם אני כאמ"ן חטיבה, הממשק שלי הוא בעיקר למול המח"ט ומול הגדודים. אנחנו בעיקר גורם ממליץ. אתה מסדר את המידע, מנגיש אותו למפקד בצורה הכי טובה וממליץ, המח"ט וקצין אג"ם יודעים לשים על זה את המעטפת האגמית ולהחליט איך הכי טוב ללכת לשם, איזה גדוד ילך ובאיזה הרכב, ולפי זה בעצם מתכננים את אותה פעילות.

7 באוקטובר פוגש אותי בבית. קיבלתי טלפון שהקפיץ אותי. היה אמור להיות לנו תרגיל במוצ"ש לגדוד רותם של החטיבה, ולא הבנתי למה מתקשרים בשבת. אמרו לי - תפתח חדשות.  אני רואה את המצב ונוסע דרומה, מקפיץ את כולם - היתה למעלה ממאה אחוזי היענות לגיוס. אנשים שלפני רגע השתחררו ואין להם עדיין שיבוץ קופצים, לא היה אחד שלא הגיע. אנחנו מגיעים למחנה הקבע שלנו בדרום. אנחנו מנסים לבנות תמונת מצב ואני מבין שאני צריך לרדת לשטח. מתחילים לנסוע לעזר השטח, לחבור למח"ט ושולחים אותנו לכיוון בארי. בציר 232 אתה רואה מראות שלא חשבת שתראה אי פעם, לא היה לנו שום תרחיש או הכנה. אנחנו מחלצים פצועים וניצולים שמתחבאים שעות ארוכות, מגיעים לנובה, שם מתחילים לקבל מיקומים של אנשים מתעסקים בחילוץ שלהם. אמנם אני קצין מודיעין אבל בשלב הזה מתפקד כלוחם לכל דבר לסייע בקרבות בלימה.

בשמיני בבוקר מגיעים חזרה לבסיס ואז פעם ראשונה שאני פוגש את אנשי המילואים שלי. אתה מגיע למכלול ומבקש לעשות סבב שמות להיכרות... זה אירוע מאתגר ליצור מודיעין מאפס. לפני הייתי בפיקוד צפון בעיקר, הכרתי את הצפון ואת כל מה שנגזר מזה. לא חשבתי שתהיה מלחמה, וחשבתי שנתמקד בעיקר בנוהל קו לצפון.  

כמות הנפגעים הגדולה שאנחנו סופגים היא כי כשאנחנו מסתכלים על חמאס, הקנאות הדתית הקיצוניות זה משהו שאנחנו לא מכירים אותו. קנאות דתית זה האויב. עד שלא נבוא ונחסל אחד אחד את המחבלים - אנחנו נמשיך בלחימה.

תשעה חודשים למלחמה. זה שוחק ומתיש, אבל נחישות הלוחמים קיימת. יש פה דור מופלא. אני חושב שלא נופלים מלוחמי מלחמת העצמאות או מלחמות העבר. הדור הזה הוכיח את עצמו בצורה מעוררת השתאות. אתה רואה מעשה גבורה הרואים ולוחמים ומפקדים שממשיכים להגיע ולבצע את הדברים על הצד הטוב ביותר, נלחמים לא רואים בית, לא רואים משפחה. מעורר השתאות.