דודו סעדה מארח את שירה רזיאל אלמנתו של ידידיה הי"ד, שנהרג בבוקר שמחת תורה בקרב הגנה הירואי בקיבוץ כרם שלום בצמוד לגבול עזה. בן 31 בנופלו.

שירה מספרת: "הגענו לכרם שלום מאלון מורה, בעקבות לימודיו של ידידיה באשקלון - למד עבודה סוציאלית וחיפשנו להדרים. שמענו שיש קליטת משפחות דתיות בכרם שלום, באנו לראות והתלהבנו מהמקום".

"ידידיה היה איש של אנשים. מכיל, אוהב, שמח, מקשיב, גם אם לא הסכים - היה קשוב לאנשים עם דעות שונות, נתן מקום לכולם. חלם להיות מטפל בבריאות הנפש. כשראה תאונה בכביש היה עוצר כדי לעזור לאנשים שנפגעו בנפש, למנוע פוסט טראומה.

בשמחת תורה הוריו ואחותו התארחו אצלנו. בליל החג ההקפות התארכו והתארכו, הילדים היו עליו וסביבו כל הזמן, במיוחד הדר הקטנה - היא לא ירדה ממנו מהידיים כל ההקפות. כאילו הרגישו ורצו עוד קצת אבא.

בבוקר החג התעוררנו ל'צבע אדום' בלתי פוסק. יש לנו שני ממ"דים בבית, הלכנו לממ"ד בו ישנים הילדים, והוריו ואחותו לממ"ד השני. ההפגזות התגברו, וכששמענו יריות מקרוב היינו חייבים לדעת מה קורה. ידידיה היה חבר בכיתת הכוננות, שם אפוד וקסדה והלך להביא את הנשק שלו מהכספת, וגם הביא לי את הפלאפון. לפני שיצא ביקשתי שההורים שלו יבואו להיות יחד איתנו בממ"ד.

שמענו קרב יריות וצעקות והוא צעק לי מהחלון - 'שירה את שומעת? אנחנו בסדר. הכל בסדר'. התקשר לאבא שלו ביקש שייקח את האקדח הנוסף שהיה בבית, זה נתן לנו ביטחון - יצאנו לשירותים והוא חיפה עלינו. התקשר אלי אח"כ וסיפר שהם הרגו שישה מחבלים ושהכל בשליטה. דיבר קצת עם הילדים - לא חלמנו שזו תהיה השיחה האחרונה איתו. הייתי עם הפלאפון ולכן ידעתי שקורה משהו נוראי בעוטף, אבל לא מה קורה בתוך כרם שלום.

ידידיה נהרג בעשר וחצי בבוקר, ורק במוצ"ש הגיע אלינו צוות צח"י. אי אפשר היה להגיע אלינו לפני. בבוקר חילצו אותנו ליישוב הסמוך נווה, עד שנפתח ציר לכיוון ניצנה. היתה לי קצת התלבטות לגבי מקום הקבורה, מישהי אמרה לי שבשביל הילדים כדאי שייקבר בהר הרצל, כי יש לזה משמעות גדולה עבורם. ביום רביעי היתה לוויה - קצרה מאוד בגלל עומס הלוויות בהר הרצל, וגם קטנה - בקושי הצליחו אנשים להגיע, כולם היו מגויסים. ישבנו שבעה בבית הוריו ביישוב פסגות, ואז הלכתי לבית הוריי בבית שמש. הצטרפתי לתושבי כרם שלום למלון באילת כחודש אחרי כולם, וממש לאחרונה עברנו כקהילה ליישוב זמני באשלים - ככל הנראה עד סוף השנה. לילדים מאוד טוב שם עם הקהילה והחברים. אני לא חושבת קדימה, פניי נשואות כרגע ליום המחר.

יש לנו שלושה ילדים. צורי הבכור בן 7, מוקף חברים וכדורגל וזה מה שמחזיק אותו. תאיר בת חמש - יש לה אינטליגנציה גבוהה והיא מדבררת מצוין את כל הרגשות שלה.

הדר רק בת שנתיים וחצי, אבל מבינה הכל, יש לה יכולות דיבור ואנחנו יודעים שהיא מבינה. העלנו זיכרונות והיא סיפרה במתיקות - 'אבא שר לי נומי נומי הדרי שלי' - וזה זיכרון טהור שלה. היא ישנה כל לילה מחובקת עם כרית עם תמונה של אבא - 'אבא נמצא איתי'.

כשידידיה נהרג 'עשיתי איתו הסכם' - 'הבריאות הנפשית של הילדים זה התחום שלך. גם עכשיו תדאג להם...' ואכן ב"ה שלח לנו שליחים טובים, יש לילדים חוסן נפשי. כולנו מתגעגעים אבל מתמודדים.

יהיה זכרו ברוך.

דודו סעדה מארח את שירה רזיאל אלמנתו של ידידיה הי"ד, שנהרג בבוקר שמחת תורה בקרב הגנה הירואי בקיבוץ כרם שלום בצמוד לגבול עזה. בן 31 בנופלו.
שירה מספרת: "הגענו לכרם שלום מאלון מורה, בעקבות לימודיו של ידידיה באשקלון - למד עבודה סוציאלית וחיפשנו להדרים. שמענו שיש קליטת משפחות דתיות בכרם שלום, באנו לראות והתלהבנו מהמקום".
"ידידיה היה איש של אנשים. מכיל, אוהב, שמח, מקשיב, גם אם לא הסכים - היה קשוב לאנשים עם דעות שונות, נתן מקום לכולם. חלם להיות מטפל בבריאות הנפש. כשראה תאונה בכביש היה עוצר כדי לעזור לאנשים שנפגעו בנפש, למנוע פוסט טראומה.
בשמחת תורה הוריו ואחותו התארחו אצלנו. בליל החג ההקפות התארכו והתארכו, הילדים היו עליו וסביבו כל הזמן, במיוחד הדר הקטנה - היא לא ירדה ממנו מהידיים כל ההקפות. כאילו הרגישו ורצו עוד קצת אבא.
בבוקר החג התעוררנו ל'צבע אדום' בלתי פוסק. יש לנו שני ממ"דים בבית, הלכנו לממ"ד בו ישנים הילדים, והוריו ואחותו לממ"ד השני. ההפגזות התגברו, וכששמענו יריות מקרוב היינו חייבים לדעת מה קורה. ידידיה היה חבר בכיתת הכוננות, שם אפוד וקסדה והלך להביא את הנשק שלו מהכספת, וגם הביא לי את הפלאפון. לפני שיצא ביקשתי שההורים שלו יבואו להיות יחד איתנו בממ"ד.
שמענו קרב יריות וצעקות והוא צעק לי מהחלון - 'שירה את שומעת? אנחנו בסדר. הכל בסדר'. התקשר לאבא שלו ביקש שייקח את האקדח הנוסף שהיה בבית, זה נתן לנו ביטחון - יצאנו לשירותים והוא חיפה עלינו. התקשר אלי אח"כ וסיפר שהם הרגו שישה מחבלים ושהכל בשליטה. דיבר קצת עם הילדים - לא חלמנו שזו תהיה השיחה האחרונה איתו. הייתי עם הפלאפון ולכן ידעתי שקורה משהו נוראי בעוטף, אבל לא מה קורה בתוך כרם שלום.
ידידיה נהרג בעשר וחצי בבוקר, ורק במוצ"ש הגיע אלינו צוות צח"י. אי אפשר היה להגיע אלינו לפני. בבוקר חילצו אותנו ליישוב הסמוך נווה, עד שנפתח ציר לכיוון ניצנה. היתה לי קצת התלבטות לגבי מקום הקבורה, מישהי אמרה לי שבשביל הילדים כדאי שייקבר בהר הרצל, כי יש לזה משמעות גדולה עבורם. ביום רביעי היתה לוויה - קצרה מאוד בגלל עומס הלוויות בהר הרצל, וגם קטנה - בקושי הצליחו אנשים להגיע, כולם היו מגויסים. ישבנו שבעה בבית הוריו ביישוב פסגות, ואז הלכתי לבית הוריי בבית שמש. הצטרפתי לתושבי כרם שלום למלון באילת כחודש אחרי כולם, וממש לאחרונה עברנו כקהילה ליישוב זמני באשלים - ככל הנראה עד סוף השנה. לילדים מאוד טוב שם עם הקהילה והחברים. אני לא חושבת קדימה, פניי נשואות כרגע ליום המחר.
יש לנו שלושה ילדים. צורי הבכור בן 7, מוקף חברים וכדורגל וזה מה שמחזיק אותו. תאיר בת חמש - יש לה אינטליגנציה גבוהה והיא מדבררת מצוין את כל הרגשות שלה.
הדר רק בת שנתיים וחצי, אבל מבינה הכל, יש לה יכולות דיבור ואנחנו יודעים שהיא מבינה. העלנו זיכרונות והיא סיפרה במתיקות - 'אבא שר לי נומי נומי הדרי שלי' - וזה זיכרון טהור שלה. היא ישנה כל לילה מחובקת עם כרית עם תמונה של אבא - 'אבא נמצא איתי'.
כשידידיה נהרג 'עשיתי איתו הסכם' - 'הבריאות הנפשית של הילדים זה התחום שלך. גם עכשיו תדאג להם...' ואכן ב"ה שלח לנו שליחים טובים, יש לילדים חוסן נפשי. כולנו מתגעגעים אבל מתמודדים.
יהיה זכרו ברוך.

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים שעל סדר היום

בשבע עיניים

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

התוכנית שתצלול אתכם לעומקם של הסיפורים הכי בוערים על סדר היום

Advertisement