דודו סעדה מארח את שרית אוחיון, בעלה משה ובנה אליעד נהרגו בקרב גבורה באופקים: "בשמחת תורה הקרוב בעז"ה נארח באופקים את 'קו לחיים' שוב - וזו תהיה סוג של מסורת שתחזק את הקהילה".

שרית מספרת: "משה היה איש רב פעלים. סוג של פעיל חברתי חסר מעצורים. המוטו שלו היה - לפעול ולעשות. הוא זיהה חיסרון וצורך ובצורה יצירתית יזם הקים דברים, ואח"כ דאג לבירוקרטיה משאבים ותקציב. אליעד היה בן כמעט 24, ילד חמד. צחקנו עליו שמשה היה מדבר על 'לפרוץ את תקרת הזכוכית' ולאליעד פשוט לא היתה תקרת זכוכית. לא היו לו גבולות ומחסומים ולמזלנו הוא לקח את זה למקומות טובים, התנדב בהרבה עמותות, והכניס לנו הרבה שפע וטוב הביתה.

בתקופת הקורונה אליעד ביקש לארח חניכים עם מוגבלויות וחולי סרטן אצלנו בחג. קצת חששתי והוא אמר לי - 'אמא, הם ימותו מבדידות הרבה לפני שהם ימותו מהקורונה...'. היה לו כוח שכנוע מטורף. אירחנו אצלנו בבית 20 חניכים וחונכים והיה אירוע מרגש כל כך - ריקודי הקפות עם חניכים חלקם בכיסאות גלגלים, חלקם על הכתפיים. זה הפך לאירוע קבוע שהקהילה כולה שותפה לו. השנה אליעד ביקש להביא כמה חברים בנוסף לילדי קו לחיים שהתארחו אצלנו בחג שהפעם שירה הזמינה, ולמזלי הם היו ידיים בוגרות שעזרו לנו לתפעל את האירוע.

בבוקר שמחת תורה התעוררנו לאזעקות הראשונות. 80 חניכי קו לחיים ומדריכים התארחו באופקים, חלקם אצלנו. רצנו לממ"ד, החבר'ה שישנו שם קצת רטנו וחיכו שנתפנה כדי שיוכלו לחזור לישון. מהר מאוד שמענו יריות קרובות - המחבלים נכנסו סמוך לשכונה שלנו והבנו שמדובר באירוע אחר. משה ואליעד התארגנו ליציאה, הלכו לכיוון המקלט הציבורי שם היו כארבעים אנשים, כיוון שלא היו להם ממ"ד בבתים. הם עזרו להם להיכנס למקלט, מזהירים אותם מפני המחבלים. בנוסף למשה ואליעד יצא לקרב גם אמיתי הבן הבכור, וגם הבן השלישי יאיר, שאליעד ביקש ממנו שיחזור והוא חזר להיות עם חניכי קו לחיים. בתוך התופת אמיתי מחלץ לבי"ח פצועים רבים מהעיר, וגם פצועים ממסיבת הנובה שהגיעו לאופקים.

בסביבות השעה 7:30 בבוקר, משה ואליעד נתקלו במחבלים ליד בית ברחוב התמר. משה הספיק להרוג כמה מחבלים, ובחילופי האש שהתפתחו משה נהרג במקום, ואליעד לאחר שניסה לקרוא לעזרה, נהרג גם הוא.

במוצ"ש עברה שמועה שהרגיעה אותנו שמשה ואליעד הצטרפו לכוחות הצבא ונסעו דרומה. הייתי צמודה לטלפון, מחכה שיתקשרו. בבוקר קיבלתי שיחה והודיעו לי שנפתח מוקד בנמל התעופה בן גוריון לאנשים נעדרים וביקשו שנביא פריטים עם DNA. לחניכים ולמדריכים שהתארחו אצלנו נאסר לצאת עד יום ראשון בצהריים. בסופו של דבר, קיבלנו אישור מפיקוד העורף לשלוח את הילדים הביתה. ההורים השתתפו בהסעות, ואחד ההורים הסכים לקחת תיק למוקד נעדרים.

מוטי יוגב, ח"כ לשעבר וחבר קרוב של המשפחה, הגיע אלינו בראשון בבוקר ואומר לי שיש כזה כאוס, ואף אחד לא יחפש אותם עכשיו. יחד עם אמיתי הוא יצא לאזור הקרבות ובהמשך מצאו את הרכב של משה ואליעד, כמה רחובות מהבית, ואספו מידע להבין מה קרה להם. שכן שצפה באירוע מחלון בית סמוך שיתף במה שראה, ושכן אחר הראה תמונה שצולמה לפני שהגופות נאספו, בה נראו משה ואליעד, ועזרה לי להאמין שהם נהרגו במקום ולא סבלו.

ב"ה זכינו גם לשמחות - חגגנו בר מצווה וחיתנו את אמיתי, ועוד חודשיים בעז"ה גם שירה מתחתנת. גיליתי שיש מציאות שאתה יכול להיות בו זמנית בשמחה מטורפת, בעוצמות גדולות, ובאותו הרגע ממש בתחושת חוסר כואבת. אבל אני לא מרגישה לבד. אני בקהילה ומשפחה עוטפת ומחבקת, ואני מרגישה אותם איתי מאוד חזק. אני מרגישה שביום יום אני פועלת הרבה מכוחם. 

שרית מסיימת: "בסוף אני אישה מתמודדת. משתדלת מאוד, לפעמים מצליחה ולפעמים פחות, אבל באמת הכי חשוב לי זה להשתדל מאוד לעשות טוב, להוסיף טוב, לגרום לאנשים לעשות עוד יותר טוב כי אני מאמינה שבאמת ככה אנחנו ננצח. בשמחת תורה הקרוב בעז"ה נארח באופקים שוב את חניכי 'קו לחיים' - וזו תהיה סגירת מעגל, סוג של מסורת שתמשיך ותחזק את הקהילה".