אחת התחנות הראשונות בתהליך הארוך שעובר כתב יד ועד שהוא הופך (או שלא) לספר, היא חוות הדעת של הלקטור/ית. עדי ארמוזה רואה עצמה כקוראת מיומנת שבסה"כ מסייעת לעורכים בהכרעה, אך בוודאי שלא כחורצת גורלות הקובעת מה ראוי לפרסום. היא מכנה עצמה 'דרקון ספרים' (ולא תולעת) ומספרת על הפרמטרים הנבדקים, על המפגשים שלה עם מאות כתבי יד שרובם לא מתפרסמים לבסוף, ועל אהבתה הגדולה לסיפורים