זו לא הייתה שיחה רגילה בין אב לבן. יוחאי סג"ל, קצין צעיר שלחם בקו האש במלחמת חרבות ברזל, התיישב מול אביו, העיתונאי והמגיש אראל סג"ל, לשיחה. הם פשוט דיברו - על מלחמה. על מוות. על חברים, תחושת האשמה של מפקד, וגם: על בכי בלילה.

"בסופו של דבר, כשהתגייסתי כן היה ברור לי שתהיה לחימה, סדרי הגודל של הדבר הזה, בממדים האלה, זה היה דבר שלא ציפיתי אליו. אצלנו בבית התארחו בספטמבר ממש כמה שבועות לפני שמתחילה המלחמה - כל הפורום של כל הקצינים שנמצאים איתי בפלוגה ואמרנו 'תהיה מלחמה, יש דיבור על מלחמה', אבל לא האמנו, וגם מי שהיה מעלינו לא במיוחד האמין שתהיה מלחמה", סיפר.

ההלם האמיתי הגיע עם זרם ההודעות הגועש ב-7 באוקטובר: "אחר הצהריים, כשכבר הייתי בבסיס, ראיתי סרטונים. ואז התחילו להגיע שמות. ועוד שמות. כל הבוקר ההוא ראינו סרטונים. אחר כך כבר היינו בתוך לחימה. איבדתי חברים. אבל הרגע הזה שאתה שומע – 'ועוד מת, ועוד מת' – ואלה אנשים שאתה מכיר... זה הרגע שאתה מפנים – אנחנו באירוע שונה לגמרי".

הכאב כמפקד, הוא אומר, היה אפילו חד יותר: "הדבר שהכי הפחיד אותי – ועדיין מפחיד – זה לאבד חיילים. במיוחד כאלה שאתה מפקד עליהם. זה חיבור עמוק. כשאתה מאבד חייל – זה יותר כואב מלאבד חבר. זה כמו לאבד סוג של בן. אתה דואג לו, משקיע בו. כשזה קורה – אתה תמיד תרגיש איזשהו סוג של אשמה, שיכולת לעשות משהו אחר. זו תחושה שלא מרפה. הדרייב שלי עד לכניסה לעזה היה לאמן את החיילים שלי הכי טוב שיש – כדי שזה לא יקרה".

במילים פשוטות ונוגעות, יוחאי ממשיך ומסביר איך הלחימה משנה גם את תהליך האבל עצמו: "בסוף, יש רגע שבו זמן ההתאוששות הוא מהיר יותר. אם בהתחלה על ההרוגים מ־7 באוקטובר, אז לוקח חודשים להוציא את עצמנו מתוך הדכדוך, בשלבים מאוחרים יותר, אני שומע על אדם שנהרג, כואב לי יום-יומיים ואני ממשיך את חיי, כי אין מה לעשות, יש מלחמה".

"בכית איזו דקה וחזרת לעצמך וחזרת לפקד עליהם"

 

בשלב הזה, אביו, שמביט מהצד – מהבית – משתף גם הוא: "אתה כמעט לא בוכה, אני בכיין גדול. פעם אחת, זה די מרגש, כשהתקשרת אליי אחרי שנפלו החברים שלך ואמרת לי בלילה 'אבא, אני לא ליד החיילים', בכית איזו דקה וחזרת לעצמך וחזרת לפקד עליהם".

"כן, בסוף כולנו בני אדם", עונה יוחאי. "אנחנו צריכים לשמור על פאסון, אנחנו במלחמה קיומית. אני בוכה, אני יכול לבכות בלילה כמו כולם. אני לא חושב שיש מישהו שמאבד כזאת כמות של אנשים ולא בוכה מדי פעם. הפעם הראשונה שבכיתי במלחמה היה כשהיה את הסיפור על הסבא ההוא באחד הקיבוצים שהעמיד פנים שהוא אדם ערירי וזקן והחביא ככה את כל המשפחה שלו. יש דברים שהם קשים מנשוא".

 

אחר כך, השיחה פונה אל מחוות קטנות, שמאחוריהן אמת פשוטה: אדם שנכנס לעזה כותב מכתב פרידה. לא כי הוא רוצה – אלא כי הוא יודע. "אני מאמין שמי שנכנס לעזה מבין טוב מאוד שיש סיכוי מסוים שהוא לא יחזור. אני באופן אישי, הרגיש לי טוב לכתוב כל פעם, ככה הרגשתי תמיד שאני משאיר משהו אחריי. מה אני כותב כל פעם? אתה כותב בסופו של דבר מבחינתי את הדברים שאני מרגיש שאני נלחם עליהם, על עם ישראל ועל הציונות. אלה הרגעים שאתה הכי מרגיש ואתה כותב למשפחה, אתה נפרד ואתה ממשיך".

 

יוחאי גם מספר איך החוויה שינתה אותו עד לבלי הכר: "האדם שהייתי לפני המלחמה, הוא לא אותו אדם. אני יותר בוגר, אני חושב שזה מאוד מבגר. אני חושב שעברתי פה משהו שגורם לך לראות את הדברים בפרספקטיבה חיובית יותר, דווקא מתוך הקושי, מתוך הכאב. מצד שני, לדוגמה, אם לפני המלחמה הייתי מאוד נוטה לפאתוס לפעמים, אני לא מסוגל יותר. זה כל כך קטן מול המציאות, כי כשאתה עובר קרבות ומפנה חברים באלונקה, אז בסופו של דבר - מה זה לכתוב עכשיו משהו בפאתוס? מה זה שיר שכתוב נורא מרגש? זה כלום לעומת הדבר הזה. זה קצת מקהה".

 

"אתה אחראי למשהו עצום - ואז מגיע הביתה ואומרים לך 'תסדר את החדר'"

ואז – החזרה לחיים. שגרת חיים לא באמת אפשרית, בטח לא בבת אחת. "תמיד הייתי אומר לך ולאימא, כשיצאתי מעזה, זה קשה לצאת מלחימה. אתה כל היום באדרנלין מטורף ואתה אחראי למשהו עצום וגדול ואתה מגיע הביתה ואומרים לך 'תסדר את החדר שלך'. אני אגיד פה שיצאתי מלבנון אחרי 60 יום ואחותי הקטנה, שמשרתת במקום אחר שהוא לא חטיבת גולני, לקחה לי את הרכב", משתף יוחאי בהומור. 

 

"בסדר, כי מה לעשות? החיים הם מורכבים. גם אם נלחמת, עדיין לשים כוסות על המיטה שלך ולצפות שהם יירדו למטה למטבח, זה לא יקרה", משיב אראל, ומוסיף רגע אישי קשה: "היה איזה רגע במלחמה שהודיעו לי שנהרגו שבעה חיילים בלבנון ואף אחד מהכתבים הצבאיים לא עונה לי כי הם גם לא יודעים מי והם מפחדים לענות לי, ואני ואימא התחבקנו, בכינו. אני מניח שאתם בלחימה הרבה פחות דואגים ופוחדים מאשר מי שבבית".

"אחת השיחות הקבועות של קצינים זה להבין שבעורף דואגים לך הרבה יותר משאתה דואג ברגע האמת", משיב יוחאי.

לקראת סיום השיחה, שיתף על שני החברים שאיבד בקרב בסג'עייה - ליאל חיו ואברהם בר-און: "אנשים לא מבינים מה זה קשרים. הייתי עם חיו ובר-און, הפורום המוביל של הפלוגה בעזה, ואין לי מישהו לספר איתו את הזיכרונות האלה. הם בראש שלי והם רק אצלי. חיים ביחד ונלחמים ביחד ואין מישהו שיספר את הסיפור הזה חוץ ממני, כי שניהם הלכו ואני נשארתי. זה רגע ממוטט. אני חושב שזה היה הרגע הכי קשה שהיה לי, ששני האנשים האלה שחווית איתם את כל עזה, בבת אחת שניהם לא פה יותר. זה קשה". 

זו לא הייתה שיחה רגילה בין אב לבן. יוחאי סג"ל, קצין צעיר שלחם בקו האש במלחמת חרבות ברזל, התיישב מול אביו, העיתונאי והמגיש אראל סג"ל, לשיחה. הם פשוט דיברו - על מלחמה. על מוות. על חברים, תחושת האשמה של מפקד, וגם: על בכי בלילה.
"בסופו של דבר, כשהתגייסתי כן היה ברור לי שתהיה לחימה, סדרי הגודל של הדבר הזה, בממדים האלה, זה היה דבר שלא ציפיתי אליו. אצלנו בבית התארחו בספטמבר ממש כמה שבועות לפני שמתחילה המלחמה - כל הפורום של כל הקצינים שנמצאים איתי בפלוגה ואמרנו 'תהיה מלחמה, יש דיבור על מלחמה', אבל לא האמנו, וגם מי שהיה מעלינו לא במיוחד האמין שתהיה מלחמה", סיפר.
ההלם האמיתי הגיע עם זרם ההודעות הגועש ב-7 באוקטובר: "אחר הצהריים, כשכבר הייתי בבסיס, ראיתי סרטונים. ואז התחילו להגיע שמות. ועוד שמות. כל הבוקר ההוא ראינו סרטונים. אחר כך כבר היינו בתוך לחימה. איבדתי חברים. אבל הרגע הזה שאתה שומע &ndash; 'ועוד מת, ועוד מת' &ndash; ואלה אנשים שאתה מכיר... זה הרגע שאתה מפנים &ndash; אנחנו באירוע שונה לגמרי".
הכאב כמפקד, הוא אומר, היה אפילו חד יותר: "הדבר שהכי הפחיד אותי &ndash; ועדיין מפחיד &ndash; זה לאבד חיילים. במיוחד כאלה שאתה מפקד עליהם. זה חיבור עמוק. כשאתה מאבד חייל &ndash; זה יותר כואב מלאבד חבר. זה כמו לאבד סוג של בן. אתה דואג לו, משקיע בו. כשזה קורה &ndash; אתה תמיד תרגיש איזשהו סוג של אשמה, שיכולת לעשות משהו אחר. זו תחושה שלא מרפה. הדרייב שלי עד לכניסה לעזה היה לאמן את החיילים שלי הכי טוב שיש &ndash; כדי שזה לא יקרה".
במילים פשוטות ונוגעות, יוחאי ממשיך ומסביר איך הלחימה משנה גם את תהליך האבל עצמו: "בסוף, יש רגע שבו זמן ההתאוששות הוא מהיר יותר. אם בהתחלה על ההרוגים מ־7 באוקטובר, אז לוקח חודשים להוציא את עצמנו מתוך הדכדוך, בשלבים מאוחרים יותר, אני שומע על אדם שנהרג, כואב לי יום-יומיים ואני ממשיך את חיי, כי אין מה לעשות, יש מלחמה".
"בכית איזו דקה וחזרת לעצמך וחזרת לפקד עליהם"
&nbsp;
בשלב הזה, אביו, שמביט מהצד &ndash; מהבית &ndash; משתף גם הוא: "אתה כמעט לא בוכה, אני בכיין גדול. פעם אחת, זה די מרגש, כשהתקשרת אליי אחרי שנפלו החברים שלך ואמרת לי בלילה 'אבא, אני לא ליד החיילים', בכית איזו דקה וחזרת לעצמך וחזרת לפקד עליהם".
"כן, בסוף כולנו בני אדם", עונה יוחאי. "אנחנו צריכים לשמור על פאסון, אנחנו במלחמה קיומית. אני בוכה, אני יכול לבכות בלילה כמו כולם. אני לא חושב שיש מישהו שמאבד כזאת כמות של אנשים ולא בוכה מדי פעם. הפעם הראשונה שבכיתי במלחמה היה כשהיה את הסיפור על הסבא ההוא באחד הקיבוצים שהעמיד פנים שהוא אדם ערירי וזקן והחביא ככה את כל המשפחה שלו. יש דברים שהם קשים מנשוא".
&nbsp;
אחר כך, השיחה פונה אל מחוות קטנות, שמאחוריהן אמת פשוטה: אדם שנכנס לעזה כותב מכתב פרידה. לא כי הוא רוצה &ndash; אלא כי הוא יודע. "אני מאמין שמי שנכנס לעזה מבין טוב מאוד שיש סיכוי מסוים שהוא לא יחזור. אני באופן אישי, הרגיש לי טוב לכתוב כל פעם, ככה הרגשתי תמיד שאני משאיר משהו אחריי. מה אני כותב כל פעם? אתה כותב בסופו של דבר מבחינתי את הדברים שאני מרגיש שאני נלחם עליהם, על עם ישראל ועל הציונות. אלה הרגעים שאתה הכי מרגיש ואתה כותב למשפחה, אתה נפרד ואתה ממשיך".
&nbsp;
יוחאי גם מספר איך החוויה שינתה אותו עד לבלי הכר: "האדם שהייתי לפני המלחמה, הוא לא אותו אדם. אני יותר בוגר, אני חושב שזה מאוד מבגר. אני חושב שעברתי פה משהו שגורם לך לראות את הדברים בפרספקטיבה חיובית יותר, דווקא מתוך הקושי, מתוך הכאב. מצד שני, לדוגמה, אם לפני המלחמה הייתי מאוד נוטה לפאתוס לפעמים, אני לא מסוגל יותר. זה כל כך קטן מול המציאות, כי כשאתה עובר קרבות ומפנה חברים באלונקה, אז בסופו של דבר - מה זה לכתוב עכשיו משהו בפאתוס? מה זה שיר שכתוב נורא מרגש? זה כלום לעומת הדבר הזה. זה קצת מקהה".
&nbsp;
"אתה אחראי למשהו עצום - ואז מגיע הביתה ואומרים לך 'תסדר את החדר'"
ואז &ndash; החזרה לחיים. שגרת חיים לא באמת אפשרית, בטח לא בבת אחת. "תמיד הייתי אומר לך ולאימא, כשיצאתי מעזה, זה קשה לצאת מלחימה. אתה כל היום באדרנלין מטורף ואתה אחראי למשהו עצום וגדול ואתה מגיע הביתה ואומרים לך 'תסדר את החדר שלך'. אני אגיד פה שיצאתי מלבנון אחרי 60 יום ואחותי הקטנה, שמשרתת במקום אחר שהוא לא חטיבת גולני, לקחה לי את הרכב", משתף יוחאי בהומור.&nbsp;
&nbsp;
"בסדר, כי מה לעשות? החיים הם מורכבים. גם אם נלחמת, עדיין לשים כוסות על המיטה שלך ולצפות שהם יירדו למטה למטבח, זה לא יקרה", משיב אראל, ומוסיף רגע אישי קשה: "היה איזה רגע במלחמה שהודיעו לי שנהרגו שבעה חיילים בלבנון ואף אחד מהכתבים הצבאיים לא עונה לי כי הם גם לא יודעים מי והם מפחדים לענות לי, ואני ואימא התחבקנו, בכינו. אני מניח שאתם בלחימה הרבה פחות דואגים ופוחדים מאשר מי שבבית".
"אחת השיחות הקבועות של קצינים זה להבין שבעורף דואגים לך הרבה יותר משאתה דואג ברגע האמת", משיב יוחאי.
לקראת סיום השיחה, שיתף על שני החברים שאיבד בקרב בסג'עייה - ליאל חיו ואברהם בר-און: "אנשים לא מבינים מה זה קשרים. הייתי עם חיו ובר-און, הפורום המוביל של הפלוגה בעזה, ואין לי מישהו לספר איתו את הזיכרונות האלה. הם בראש שלי והם רק אצלי. חיים ביחד ונלחמים ביחד ואין מישהו שיספר את הסיפור הזה חוץ ממני, כי שניהם הלכו ואני נשארתי. זה רגע ממוטט. אני חושב שזה היה הרגע הכי קשה שהיה לי, ששני האנשים האלה שחווית איתם את כל עזה, בבת אחת שניהם לא פה יותר. זה קשה".&nbsp;

כוכבי הרדיו שלא שומרים כלום בלב! בכל יום ראשון עד רביעי ב־11:00 פותחים אראל סג"ל ואייל ברקוביץ' את המיקרופון (ואת הפה) ולא מהססים להתעסק בכל הנושאים שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. הקונפליקט בין המגישים הופך כל מפגש ביניהם לתוכנית חזקה ובועטת - וגם לפודקאסט שאסור לכם לפספס.

כוכבי הרדיו שלא שומרים כלום בלב! בכל יום ראשון עד רביעי ב־11:00 פותחים אראל סג"ל ואייל ברקוביץ' את המיקרופון (ואת הפה) ולא מהססים להתעסק בכל הנושאים שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. הקונפליקט בין המגישים הופך כל מפגש ביניהם לתוכנית חזקה ובועטת - וגם לפודקאסט שאסור לכם לפספס.

כוכב הרדיו שלא שומר כלום בלב, כל בוקר ב־103fm! בכל יום ראשון עד רביעי ב־11:00 פותח אראל סג"ל את המיקרופון ואת הפה ולא מהסס להתעסק בכל הנושאים שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח. סג"ל מארח ומתווכח בתוכניותיו עם מגוון מובילי דעה מהימין ומהשמאל הישראלי והתוצאה - תוכנית חזקה ובועטת.